Belief in God is rational. Everything has a cause. So unless there is a first cause, then you would have an infinite regress. And then nothing could exist. Therefore there must be a first cause. Therefore God, the first cause, exists. QED.
17.11.26
שהיתי בבית החולים במשך רוב שעות היום, ולאחר מכן עצרתי מונית כדי להגיע לכולל "ליטבק" ולהצטרף ללימוד של אחר הצהריים. התברר שאין ברשותי די כסף לנסיעה, ולכן ירדתי מהמונית ונסעתי באוטובוס. כשהגעתי, התברר שהלימוד בכולל כבר הסתיים, אז הלכתי לים. בדרך חזרה, הוצפתי במחשבות על ה"אבי עזרי" העוסק ברמב"ם, בהלכות אישות (פרק ג', הלכה א'). אך איני מצליח לסדר את המחשבות הללו; ככל שאני מנסה לארגן אותן, כך הן מציפות את ראשי יותר ויותר. לכן, אנסה לרשום בקצרה כמה מהנקודות העולות. ראשית, שאלתו של הרב שך אינה תלויה בהנחה ש"שווי כסף" פועל מדין "חליפין", אלא בכך שעבד עברי אינו נפדה אלא באמצעות כסף (מטבעות). איני יודע מהו המקור לכך, אך אני מקווה לגלות זאת; בכולל נמצא רב הבקיא היטב ב"חושן משפט", ואולי אשאל אותו. [2] הרעיון המובא בתוספות מקורו בגמרא (דף ח'). הגמרא מצטטת ברייתא, הקובעת כי "שווי כסף" נחשב ככסף לעניין עבד עברי – שנאמר "כסף ישיב לבעליו" (והוא יוצא לחופשי). הברייתא מוסיפה: "לרבות שווה כסף". התוספות מוסיף על כך, כי מכאן אנו למדים להחיל את הדין של "שווי כסף" גם על קידושין – כלומר, שניתן לקדש אישה באמצעות "שווי כסף". [3] האם ייתכן שהרמב"ם לומד מאותה ברייתא שעבד עברי נקנה באמצעות "שווי כסף", אך לצורך פדיונו נדרש כסף (כסף כפשוטו)? הרי הברייתא אומרת שאנו למדים מהפסוק ש"שוה כסף ככסף" (שערך כספי של חפץ דינו ככסף). אך ייתכן שדבר זה אמור רק לגבי קניית העבד; שהרי לגבי פדיון העבד, נאמר במפורש שהוא זקוק לכסף – כלומר, למטבע של כסף. [4] אולם, ברייתא זו עומדת בסתירה לשיטתו של רב חיים מבריסק, הסבור כי לפי הרמב"ם, "שוה כסף" פועל קניין בדרך של חליפין (החלפת חפץ בחפץ). שכן, הברייתא קובעת במפורש ש"שוה כסף" פועל קניין ככסף (בדומה למטבע), והגמרא מסבירה את הברייתא – השוללת קניין באמצעות כלים או תבואה – בכך שהיא עוסקת במקרה של חליפין. [5] אולי כוונת התוספות אינה ללמוד בדרך של "גזירה שווה" (היקש) – מקניין עבד עברי באמצעות "שווה כסף" לקניין אישה? אולי מדובר כאן בבחינת "מה מצינו" דין במקום אחד שייך לעוד מקומות? [6] רב יוסף מביא ברייתא זו כראיה להלכה שקבע: אם אדם מקדש אישה באמצעות שאריות משי, יש להעריך את שוויין הכספי. הלכה זו נדחית בהמשך, והגמרא עצמה מציינת כי ייתכן שכוונת הברייתא היא ש"חליפין" אינם מועילים לקניית עבד עברי, אך הכלל היסודי ש"שוה כסף ככסף" נותר על כנו. אם כן, השאלה במקומה עומדת: אנו יודעים ש"שוה כסף" דינו ככסף, אך לא כ"חליפין". אם כן, כיצד ניתן ללמוד מכאן ש"שוה כסף" פועל קניין באישה, בשעה שהכלל "שוה כסף ככסף" הוא, למעשה, "חצי לימוד" בלבד? שהרי הוא מועיל לקניית עבד עברי, אך אינו מועיל לפדיונו
