אני חושב שקיבלתי קצת בהירות לגבי תוספות והר''ם לגבי מעילה. מה שהייתי רוצה לומר הוא זה. יש טיעון תלת כיווני לגבי מעילה: (1) הר''י (רבינו יצחק) בתוספות בבא מציעא דף צ''ט ע''א, (2) תוספות בקידושין עמוד נ''ה ע''א, (3) ר''ם בפירושו על המשנה. אבל לכולם, אם משהו היה הקדש (קדוש על ידי הקדשה לבית המקדש) והוא יוצא מעצם היותו הקדש, ​​אז מי שמשתמש בו אינו אחראי על מעילה. (רק זה שגרם לו לצאת מקטגוריה זו חייב.) אם משהו הוא הקדש, ​​ומישהו משתמש בו, הוא חייב. השאלה היא מה יכול לגרום לחפץ לצאת מלהיות הקדש? (זה מתייחס לחפץ רגיל, אבל לא לבהמה ולא לכלים ששימשו להכנת הקורבנות.) לר''י (רבינו יצחק) עבור גזבר (פקיד בית דין) להשאיל חפץ של הקדש (שהוקדש למקדש) לא גורם לו לצאת מקטגוריה של הקדש, ​​אבל נתינתו כן גורמת לו לצאת מקטגוריה זו. [זוהי מסקנתו הסופית. אבל בהתחלה הר''י חשב שאפילו השאלה של החפץ גורמת לו לאבד את קדושתו.] נראה שעשיית זאת בכוונה, או בטעות, אינה משנה. (2) תוספת בקידושין עמוד נ''ה ע''א. אם הגזבר בטעות חושב שהחפץ שייך לו, והוא משאיל או נותן אותו, הוא נשאר קדוש. אבל אם הוא יודע שזה הקדש (של המקדש) ונותן אותו, הוא מאבד את קדושתו. כל מי שמשתמש בו לאחר מכן אינו חייב. (3) הרמב"ם מסתמך על הגמרא בקידושין עמוד נ"ה שמשווה פדיון בהמה שעתידה להיות קורבן ואין בה מום, למי שגורם לחפץ הקדש לאבד את קדושתו. (בדרך כלל, אי אפשר לפדות בהמה שהוקדשה להיות קורבן אלא אם כן יש בה מום.) לר"ם, אם הקצין (גזבר) יודע שהחפץ הוא הקדש ונותן אותו בכל זאת, החפץ נשאר הקדש. זה כמו דעת ר' יהודה בקידושין עמוד נ"ה. אבל, אם הגזבר לא ידע או שכח שזהו הקדש ונתן אותו בטעות, החפץ מאבד את קדושתו. זה בניגוד לדעת ר' מאיר שסובר ההפך. ר' מאיר סבור שאם נתן אותו ביודעין, אז הוא מאבד את קדושתו, לא אם נתן אותו בטעות ושכח שזהו הקדש. בשלב מסוים חשבתי שתוספות כאן בקידושין מתקיימות כמו ר' מאיר, אבל היום עלה בדעתי שכנראה התוספות סבורות שהשקילות המקורית בין פדיון בהמה ללא דופי ליציאה מהקדש היא רק "הייתי חושב", כלומר, השערה ראשונית, אבל לא המסקנה של הגמרא