בבא מציעא דף מ''ג ע''א. הגמרא אומרת אם פקיד בית דין שמונה לטפל בכסף או בחפצים המוקדשים למקדש (גזבר) נותן צרור כסף שאינו קשור לחלפן כספים, הפקיד חייב לפי דין מעילה. זהו החוק הקובע כי אסור להשתמש בחפצים המוקדשים למקדש לכל שימוש אחר מזה שלשמו נועדו. הרמב"ם כותב בהלכות מעילה פרק ז', הלכה י': אם אדם מוסר צרור כסף שאינו קשור לחלפן כספים או לבעל חנות, לא הוא ולא החלפן הכספים חייבים. זה נראה בסתירה מוחלטת לגמרא. תשובתי מבוססת על תוספת (בבא מציעא צ''ט ע''א). בתוספות, רבינו יצחק אמר שהפעם היחידה שיכולה להיות מעילה אחרי מעילה היא כאשר גזבר אחד נותן לאחר, והשני לאחר, וכן הלאה. כל אחד אחראי משום שהחפץ מעולם לא יצא מרשות המקדש למרות שכל אחד שימש לשימוש אישי. יש לציין: הרמב"ם לעולם אינו אומר שהוא מדבר על גזבר. אלא, הוא כותב שאדם (פרטי) שיש לו כסף שמוקדש למקדש בחבילה שאינה קשורה נותן אותו לאחר, אף אחד לא אחראי. הראשון משום שלא אמר לאחר להשתמש בכסף, והוא מעולם לא הוציא אותו מרשות המקדש, מכיוון שהכסף עדיין לא הגיע לידי גזבר. אני רוצה להוסיף כאן שבתוספת ישנן שתי דרכים להיות אחראי על מעילה, או הוצאה מרשות הקדש, או שימוש בחפץ אפילו כשהוא עדיין ברשות הקדש. אבל, הוצאה מרשות הקדש בכוונה תחילה או בשוגג אינה משנה דבר-----------בעיה אפשרית בתשובתי כאן היא שהרמב"ם מביא את אותה תוספתא כמו שתוספות, שאומרת שאם אדם אחד משתמש בהקדש (חפץ השייך למקדש), ואז מוסר אותו לאחר והוא משתמש בו וכן הלאה וכן הלאה, כל אחד אחראי על מעילה. כעת, התוספות אומרות שזה מתייחס לפקידי בית המשפט (גזברים), והרמב"ם כותב זאת בפשטות ללא כל אינדיקציה להבחנות כמו שתוספות עושה. אבל הרמב"ם אומר שזה מתייחס לבהמה של הקדש, ולכן אין בעיה בתשובתי שבמקרה שלנו אנחנו מדברים על כסף. בכך שאין מעילה אחרי מעילה, ואף אחד מהם לא מתכוון להוציא את החפץ מתחום המקדש.