Translate

10.4.17

ראב''ד and הרמב''ם
 There is a question when the reason for a law דרבנן no longer applies can the law itself  be nullified.

 But if I recall correctly the ראב''ד puts his comment about רבי יוחנן בן זכאי and the first fruits on הלכה ג and his comment about when the law is accepted throughout all Israel in הלכה ב. That is in laws of ממרים

From what I recall  הלכה ב says when the reason no longer applies for a  גזירה or תקנה or a מנהג that was instituted by the בית דין in Jerusalem and has been accepted by all Israel, then another בית דין can nullify it if it is greater in wisdom and numbers. But how is it possible to be greater in number when the number is already set to be שבעים ואחד. The הרמב''ם answers this refers to teh number of the sage of Israel that agree with the בית דין. The הרמב''ם in all three הלכות deals only with the great בית דין did does not enter into the question of what about a lesser בית דין or a בית דין today with no סמיכה.
On this הלכה I think the ראב''ד say: No, but once it has been accepted by all Israel, even a בית דין with great numbers and wisdom can not nullify it.

Then in  הלכה ג the הרמב''ם writes a law that was made as a סייג לתורה then even  בית דין with greater wisdom and numbers can not nullify it. On that the ראב''ד brings that רבי יוחנן בן זכאי nullified the law to adorn the streets of Jerusalem with the first fruits even though he was not as great as the בית דין that made the law.

What seems to come out from this to the  ראב''ד is that if the law has been accepted by all Israel then even though the reason no longer applies, no בית דין can nullify it, and if it was not accepted by all Israel then even a smaller בית דין can nullify it. To the ראב''ד everything depends on if it has been accepted by all Israel.


) בענין גזירה דרבנן שהתבטל טעמה של הגזירה. הוא מחלוקת בגמרא (ביצה ה.) אם הגזירה בעצמה מתבטלת אם טעמה התבטלה.
רבה אמר שלא נמשכת הגזירה, ורבא אמר שכן היא נמשכת. הרמב''ם פסק כמו רבא שהיא נמשכת (ממרים פרק ב' הלכה א-ג). הראב''ד פוסק כמו רבה אם החוק לא התקבל בכל ישראל. הגם שהראב''ד בא מסוגיית ביכורים. אני חושב שיש סמך לראב''ד מן הגמרא בגיטין (פרק ראשון). הגמרא אומרת לדעת רבא שאם טעם התקנה לומר "בפני נכתב ובפני ונחתם" אינו שייך (כגון במקום ששיירות מצוייות), אז אין לומר "בפני נכתב ובפני ונחתם". (ואפילו אין להחמיר כמו שרואים אחר כך בסוגיית רבי יהושע בן לוי.)  הרמב''ם אינו יכול לתרץ שיש חילוק בין תקנה שהיא עשה דרבנן  ובין גזירה שהיא לא תעשה דרבנן, בגלל שכתב שגם תקנה דרבנן אינה מתבטלת אם טעמה התבטל.
גזירות או תקנות שאומצו על ידי בית דין מאוחר יותר כאשר סיבת החוק היא בטלה, הוא נושא לדיון בין רמב''ם ותוספות והראב''ד. זה נובע מגמרא בביצה דף ה' ע''א. הדבר המעניין הוא שהרמב''ם במבוא למשנה התורה, שם הוא עוסק בנושא אחר על בית הדין מקומי. שם הוא אומר כי לאף אחד אין  הסמכות לבטל חוק של הגמרא. ועל שבגמרא יש מערכת הכללים כיצד להחליט הלכה. בכל מקרה לרמב''ם לא היה ספק בכך. אבל בין הראשונים יש דעות שונות על כללים אלה. הדבר המוזר בהלכות ממרים ב' הלכה ב' לא נראה שהוא מתייחס לבית דין ללא  סמיכה אותנטי מסיני אשר אינו קיים עוד. בהקדמה למשנה תורה הוא מתייחס לסוג של  בית  דין של שלושה בלי סמיכה שיכולים לשפוט קבוצה מאוד מוגבלת של דברים.  ברור כי כפי שאנו רואים שהיתה להם סמכות לעשות גזירות רק  בזמן הגמרא.
רמב''ם בתחילת משנה תורה והן בממרים פ''ב הלכות א-ג אומר בערך אותו הדבר. זה במונחים של הלכה. פסק בית הדין המאוחר אינו מחויב ללכת לפי בית דין הגדול לשעבר בדבר שדנו על פי הי''ג מידות שהתורה נדרשת בהן. כלומר זו הלכה א'. אבל כשמדובר בתקנות גזירות ומנהגים בית הדין המאוחר מחוייב להסכים עם בית דין הקודם אלא אם כן הוא גדול בחכמה וכמות. עם זאת חוק שנעשה בתור סייג לתורה, בית הדין המאוחר לא יכול לבטל. זהו החוק הבסיסי של הרמב''ם, וזה גם איך רב שך מבין אותו. הדרך שאתה רואה שכך רב שך מבין את הרמב''ם היא העובדה כי בעדויות הוא אומר שהרמב''ם מדבר על גזירות ותקנות. באותה משנה עדוית א:ה' המשנה מבקשת "למה לכתוב דעת המיעוט?" וזו נותנת תשובה. הרמב''ם אומר  שהמשמעות היא שבית הדין המאוחר יכול להכריע את החוק ככה אם יש לו רוב חכמה ורוב מניין. למה לא מבינים את הרמב''ם פשוט כי הוא מתכוון לפסק הלכה? בגלל שהרמב''ם קישר אותה משנה עם הרעיון כי בית דין אחר עשוי לתלות בדעת המיעוט אם יש לו רוב חכמה ורוב המניין. אנחנו כבר יודעים מתוך משנה תורה שהרמב''ם אינו מחייב בית דין המאוחר להיות יותר במספר ויותר בחוכמה כשמדובר בפסק הלכה.
) ראב''ד  והרמב''ם הלכות ממרים פ''ב הלכות א-ג'. יש שאלה כאשר סיבת חוק דרבנן כבר לא חלה אם החוק עצמו יבוטל? אבל אם אני זוכר נכון, ראב''ד מעמיד את ההערה שלו על רבי יוחנן בן זכאי ואת הביכורים על הלכה ג וההערה שלו על מצב כשהחוק מקובל בכל ישראל בהלכה ב.  הלכה ב' אומרת כאשר הסיבה כבר לא חלה על גזירה או תקנה או מנהג זה שהונהג בידי בית הדין בירושלים שהתקבל על ידי כל ישראל, אז עוד בית דין יכול לבטל את החוק אם הוא גדול בחכמה ומספר. אבל איך אפשר להיות יותר במספר כשמספר כבר מוגדר להיות שבעים ואחד. הרמב"ם עונה זו מתייחסת למספר החכמים של ישראל שמסכימים עם בית הדין. הרמב''ם בכל שלושת ההלכות עוסק רק עם  בית הדין הגדול,  ולא נכנס לשאלה מה לגבי בית הדין רגיל או בית הדין של היום ללא סמיכה.  בהלכה זו  הראב''ד אומר: לא, אבל ברגע שזה התקבל על ידי כל ישראל, אפילו בית דין עם יותר מספר וחוכמה לא יכול לבטל אותו. ואז הלכה ג' הרמב''ם כותב שחוק אשר נעשה בתור סייג לתורה אז אפילו בית הדין עם חוכמה גדולה ויותר ומספרים לא יכול לבטל אותו.  והראב''ד מביא כי רבי יוחנן בן זכאי ביטל את החוק לעטר את רחובות ירושלים עם הביכורים למרות שהוא לא היה גדול כמו בית דין שתקנו את החוק. מה שיוצא מזה אל ראב"ד היא שאם החוק התקבל על ידי כל ישראל, אז למרות שהסיבה כבר לא חלה, אין בית דין יכול לבטל את החוק, ואם זה לא התקבל על ידי כל ישראל אז אפילו  בית הדין קטן יכול לבטל אותו. לראב''ד הכל תלוי אם זה התקבל על ידי כל ישראל.

Jose Faur brings that a lot of Tosphot hold if the reason for the law is gone the law is gone but I do not have any Gemara to be able to look this up. Maybe someday God will grant me to start learning Gemara.


It is upsetting tome that I have no more any sefer of Rav Shach or the Rambam to look this up. Still I want to point out what I recall that the Rambam puts in the idea that teh reason for the law has gone away and on that halacha, halacha 2, that is where the Raavad puts his comment about the law being spread through all Israel and later in halacha 3 where I think the Rambam does  not mention the reason for the law disappearing that is where the Raavad puts his comment about R. Yochanan Ben Zachai.  So does the Raavad make a distinction between a law made for  fence  and other laws that are d'rabanan?And what is the Rambam thinking? Other laws are not made for a fence?! Then why are they made? This is one of those times I wish I had a learning partner to thrash this issue out with.