אם אתה מסתכל על רבינו יצחק בעמוד י''ח של בבא בתרא אז הנושא נראה ברור. רבא הולך כמו החכמים שמחייבים את הגורם לנזק להוציא את חפצו מהמקום. ואף על פי שכל הפוסקים מחזיקים בדין כר' יוסי שגורס שמי שיכול להינזק צריך להוציא את חפצו מהמקום, וכמעט אוניברסליים המחזיקים בדעת שרבא חזר בו, וחל רק במקרה של חפירת בור ליד גבול, עדיין אני חושב שהפוסקים נמשכו לשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד הגמרא אומרת אחר כך שהדין הוא כמו ר' יוסי. מאידך, הדין תמיד כרבא חוץ ביע''ל כג''ם. הדרך היחידה להחזיק בשני הניגודים הללו היא ללכת עם רבינו תם ולקבוע שר' יוסי מסכים כאשר מדובר ב"החצים שלו גורמים נזק ישיר" ולומר שלזה רבא מתכוון. הבעיות בגישה זו מתוארות בספר מלחמות של הרמב''ן. ולי נראה שהכי טוב ללכת עם רבינו יצחק שמסביר את הנושא בצורה פשוטה יותר. לפיכך, הנושא יהיה כזה. "אם רבא צודק, אז איך נמצא מקרה של הדבורים ליד הגבול כפי ר' יוסי? עונה רב פפא "מדובר במכירה", [והדבורים אינן גורמות נזק לדעת החכמים, אבל לר' יוסי כן והדבורים באו אחר החרדל. ובנקודה זו, כיון שר' יוסי סובר שהדבורים גורמות נזק, היה אומר גם אם היו שם קודם, יש להרחיקן]. אז למה שהחכמים יקבעו שיש להרחיק את פשתן(משרה) מהירקות? תשובה: על כל מה שגורם לנזק שיילקח מהמקום. ורבא הוא כמו החכמים. אם היית הולך עם רבינו תם, קשה לראות מדוע, ובאיזה נקודה בגמרא שהוא אמור לחזור בו מגישתו, זה מלבד שאר השאלות שהרמב''ן מביא נגד הדרך של רוב ראשונים מבינים ר' תם ור' חננאל. איך לענות על הסתירה בהלכה? הייתי אומר סוגיות חלוקות