To understand the רמב''ם it is necessary to make a distinction between איסור הנאה and איסור למזבח.
In that way the רמב''ם is clear. He says in הלכות איסורי מזבח that any object that is נעבד is אסור למזבח. It makes no difference if the object belongs to him or not. But in terms of אסורי הנאה he says in הלכות עבודה זרה פרק ח' הלכה א' that most surprising of laws. He says even on one's own animal, if he is עובד it, it does not become forbidden in הנאה unless he does at least a small מעשה. Clearly he is saying that if he bowed down to his own animal, the animal does not become forbidden in הנאה and it is even מותר באכילה. It is possible to miss this point of first reading because of the order the רמב''ם places the subject. At first he says one does not make forbidden in הנאה anything that אין בו תפיסת אדם even an animal unless he does a small act like שוחט סימן אחד. When do we say this. On his own objects. But objects that belong to another, even if he does a complete שחיטה he does not forbid the animal or whatever object it might be. אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
What this means is vast. It means that he is looking at the statement of רב הונא as referring to only his own animal and he is deciding the law as רב הונא. But it also means that he looked at the statement of Rav Amram אין אדם אוסר דבר שאינו שלו and decided the law like that also. He decided both statements are true and do not contradict.
Thus he must have had a different version of the statement of רב הונא.
רב הונא said in חולין page מ' ע''ב when a person bows down to the animal of his friend he does not make it forbidden but if he is שוחט סימן אחר he does make it forbidden. The version of the רמב''ם must have said: "When a person bows down to his own animal he does not make it forbidden בהנאה but if he is cuts one סימן he does make it forbidden."
This is as many things in the Rambam very easy to miss. Or perhaps I should say I missed this entire thing until today. To me it seems amazing and phenomenal. In one second the whole approach of the Rambam became clear to me and how he deals with the different gemaras that are part of this sugia. Maybe I should write down the Gemaras as background information, but at any rate, the basic point of what the Rambam holds and how he looks at the Gemara in Hulin is clear.
רמב''ם הלכות עבודה זרה פרק ח' הלכה א' כדי להבין את הרמב''ם יש צורך לעשות הבחנה בין איסור הנאה ואיסור למזבח. בדרך זו הרמב''ם ברור. הוא אומר בה' איסורי מזבח כי חפץ שהוא נעבד הוא אסור למזבח. זה לא משנה אם החפץ שייך לו או לא. אבל במונחים של אסורי הנאה הוא אומר בהלכות עבודה זרה פרק ח' הלכה א' גם על בעל חי של עצמו, אם הוא עובד את זה, זה לא גורם לו להיות אסור בהנאה אלא אם כן הוא עושה לפחות מעשה קטן. ברור שהוא מכוון שאם הוא השתחווה לבהמה שלו, הבהמה אינה הופכת להיות אסורה בהנאה וזו אפילו מותרת באכילה. אפשר לפספס את הנקודה הזו בקריאה הראשונה בגלל הסדר שהרמב''ם מציב את הנושא. בהתחלה הוא אומר אחד לא עושה איסור הנאה בדבר שאין בו תפיסת אדם אפילו חיה אלא אם הוא עושה מעשה קטן כמו שוחט סימן אחד. אבל זה באובייקטים שלו. אבל חפצים ששייכים לאחר, גם אם הוא עושה שחיטה גמורה הוא אינו אוסר את החיה (או כל אובייקט אחר). אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פירוש הדבר הוא שהוא מסתכל במשפט של רב הונא כמתייחס רק הבהמה שלו, והוא מחליט החוק כפי רב הונא. אבל זה גם אומר שהוא הביט בחוק של רב עמרם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והחליט החוק ככה גם. הוא החליט שהטענות נכונות ואינן סותרות. לכן הוא בטח קיבל גרסה שונה של ההצהרה של רב הונא. בגרסה שלנו רב הונא אמר בחולין דף מ' ע''ב כאשר אדם משתחווה אל חיה של חברו הוא לא עושה את זו אסורה אבל אם הוא שוחט סימן אחד הוא עושה את זו אסורה. הגרסה של רמב''ם בוודאי אמר: "כשאדם משתחווה אל בהמה שלו הוא לא עושה את זה אסורה בהנאה, אבל אם הוא חותך סימן אחד שהוא עושה את זו אסורה.
In that way the רמב''ם is clear. He says in הלכות איסורי מזבח that any object that is נעבד is אסור למזבח. It makes no difference if the object belongs to him or not. But in terms of אסורי הנאה he says in הלכות עבודה זרה פרק ח' הלכה א' that most surprising of laws. He says even on one's own animal, if he is עובד it, it does not become forbidden in הנאה unless he does at least a small מעשה. Clearly he is saying that if he bowed down to his own animal, the animal does not become forbidden in הנאה and it is even מותר באכילה. It is possible to miss this point of first reading because of the order the רמב''ם places the subject. At first he says one does not make forbidden in הנאה anything that אין בו תפיסת אדם even an animal unless he does a small act like שוחט סימן אחד. When do we say this. On his own objects. But objects that belong to another, even if he does a complete שחיטה he does not forbid the animal or whatever object it might be. אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
What this means is vast. It means that he is looking at the statement of רב הונא as referring to only his own animal and he is deciding the law as רב הונא. But it also means that he looked at the statement of Rav Amram אין אדם אוסר דבר שאינו שלו and decided the law like that also. He decided both statements are true and do not contradict.
Thus he must have had a different version of the statement of רב הונא.
רב הונא said in חולין page מ' ע''ב when a person bows down to the animal of his friend he does not make it forbidden but if he is שוחט סימן אחר he does make it forbidden. The version of the רמב''ם must have said: "When a person bows down to his own animal he does not make it forbidden בהנאה but if he is cuts one סימן he does make it forbidden."
This is as many things in the Rambam very easy to miss. Or perhaps I should say I missed this entire thing until today. To me it seems amazing and phenomenal. In one second the whole approach of the Rambam became clear to me and how he deals with the different gemaras that are part of this sugia. Maybe I should write down the Gemaras as background information, but at any rate, the basic point of what the Rambam holds and how he looks at the Gemara in Hulin is clear.
רמב''ם הלכות עבודה זרה פרק ח' הלכה א' כדי להבין את הרמב''ם יש צורך לעשות הבחנה בין איסור הנאה ואיסור למזבח. בדרך זו הרמב''ם ברור. הוא אומר בה' איסורי מזבח כי חפץ שהוא נעבד הוא אסור למזבח. זה לא משנה אם החפץ שייך לו או לא. אבל במונחים של אסורי הנאה הוא אומר בהלכות עבודה זרה פרק ח' הלכה א' גם על בעל חי של עצמו, אם הוא עובד את זה, זה לא גורם לו להיות אסור בהנאה אלא אם כן הוא עושה לפחות מעשה קטן. ברור שהוא מכוון שאם הוא השתחווה לבהמה שלו, הבהמה אינה הופכת להיות אסורה בהנאה וזו אפילו מותרת באכילה. אפשר לפספס את הנקודה הזו בקריאה הראשונה בגלל הסדר שהרמב''ם מציב את הנושא. בהתחלה הוא אומר אחד לא עושה איסור הנאה בדבר שאין בו תפיסת אדם אפילו חיה אלא אם הוא עושה מעשה קטן כמו שוחט סימן אחד. אבל זה באובייקטים שלו. אבל חפצים ששייכים לאחר, גם אם הוא עושה שחיטה גמורה הוא אינו אוסר את החיה (או כל אובייקט אחר). אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פירוש הדבר הוא שהוא מסתכל במשפט של רב הונא כמתייחס רק הבהמה שלו, והוא מחליט החוק כפי רב הונא. אבל זה גם אומר שהוא הביט בחוק של רב עמרם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והחליט החוק ככה גם. הוא החליט שהטענות נכונות ואינן סותרות. לכן הוא בטח קיבל גרסה שונה של ההצהרה של רב הונא. בגרסה שלנו רב הונא אמר בחולין דף מ' ע''ב כאשר אדם משתחווה אל חיה של חברו הוא לא עושה את זו אסורה אבל אם הוא שוחט סימן אחד הוא עושה את זו אסורה. הגרסה של רמב''ם בוודאי אמר: "כשאדם משתחווה אל בהמה שלו הוא לא עושה את זה אסורה בהנאה, אבל אם הוא חותך סימן אחד שהוא עושה את זו אסורה.
