This might seem ridiculous to some people but I think the Rambam had a different version of the גמרא in בבא קמא יט עמוד ב'.
The גר''א also wrote that this רמב''ם is אינו מובן . So we have to assume that there is no way to get the רמב''ם to correspond with the נוסח that we have. I thought for a while that I was able to find some way to answer this question but I realize now that effort was futile.
So what I think is that the נוסח of the רמב''ם went like this.
The גמרא itself started out with a question איש בור ולא שור בור. So how can the משנה say the owner of the תרנגול is liable? On that question רב הונא came to say הכא במאי עסקינן היכא שקשרו אדם. Here we are dealing with the case that a person tied it. [That is when some person tied it is is no longer considered as if the chicken is doing the damage on its own. כשקשרו אדם יש כח אדם מעורב בו]. So when one tied it the owner is liable חצי נזק. When no one tied it he is פטור
And then the גמרא asks but why should the owner of the חוט not pay? After all it is his string that did the damage. And the גמרא then answers here we are dealing with a string that has no owner.
So when the string has an owner the Rambam concluded that he alone pays the 1/2 damages
זה אולי נראה מגוחך לאנשים מסוימים, אבל אני חושב שהייתה לרמב"ם גרסה שונה של הגמרא בבבא קמא יט עמוד ב
גר''א גם כתב כי רמב''ם זה אינו מובן. אז יש לנו להניח כי אין דרך להשיג רמב''ם להתכתב עם נוסח שיש לנו.
אז מה שאני חושב הוא שהנוסח של רמב''ם הלך ככה
הגמרא עצמה התחילה עם שאלת "איש בור ולא שור בור." אז איך המשנה יכולה לומר שהבעלים של התרנגול אחראים? על שאלה הזאת רב הונא בא לומר הכא במאי עסקינן היכא שקשרו אדם. במקרה שאדם קשר אותו אנו עוסקים. כלומר, כאשר אדם כלשהו קשר אותו זה כבר לא נחשב כאילו העוף עושה הנזק בכוחות עצמו. כשקשר אדם יש כוח אדם מעורב בו. לכן, כאשר אחד קשר אותו בעל התרנגול חייב חצי ניזק. כאשר אף אחד לא קשר אותו הוא פטור.
ואז הגמרא שואלת אבל למה הבעלים של החוט לא משלםים? אחרי כל זה הוא החוט שעשה את הנזק שלו. והגמרא אז עונה כאן עם חוט שאין בעל אנו עוסקים
Here is my whole little essay on this topic
) ב''ק יט: הקדמה. המשנה דנה במצב זה: יש תרנגול עם חוט קשור לרגלו, ונסתבך דלי בחוט ונשבר, חייבים חצי נזק. רב הונא אמר במה דברים אמורים, כשנקשר החוט מאליו. אבל אם קשרו אדם חייבים נזק שלם. הגמרא שואלת מי משלם את החצי נזק? בעל החוט? אבל אם הוא כיסה אותו הוא אינו אשם ופטור.(למה לא יהיה חייב בגלל ניזקי בור-דומה לזה שכרה בור וכיסהו שחייב אם נתגלה על ידי אחר? ואין לומר בגלל איש בור ולא שור בור משום שכאן הוא חייב אם לא כיסהו) אם לא כיסהו, חייב נזק שלם. אלא בעל התרנגל. אבל איך הוא יכול להיות חייב? והלא הפסוק אומר "איש בור", ולא "שור בור". ופה התרנגל הוא שסחב את החוט. אלא המשנה מדברת במצב שהעוף היה פורח באוויר, שזה מצב של חצי נזק צרורות, ורב הונא דיבר בדיון אחר שלא קשור למשנה, מצב שאין לחוט בעלים. ואז אם נתקשר החוט מאליו פטור ואם קשרו אדם חייב.
הרמב''ם אומר במצב שיש תרנגול שיש חוט קשור ברגלו ונסתבך דלי, ונשבר שאם יש בעלים לחוט הם משלמים חצי נזק. וזה אם קשרו אדם. אבל אם נתקשר מאליו, גם הם פטורים וגם בעל התרנגל. אם אין לחוט בעלים, בעל התרנגל משלם חצי נזק אם קשרו אדם, ופטור אם נתקשר מאליו.
אני חושב שהייתה לרמב"ם גרסה שונה של הגמרא בבבא קמא יט עמוד ב
גר''א גם כתב כי רמב''ם זה אינו מובן. אז יש לנו להניח כי אין דרך להשיג רמב''ם להתכתב עם נוסח שיש לנו.
אז מה שאני חושב הוא שהנוסח של רמב''ם הלך ככה
הגמרא עצמה התחילה עם שאלת "איש בור ולא שור בור." אז איך המשנה יכולה לומר שהבעלים של התרנגול אחראים? על שאלה הזאת רב הונא בא לומר הכא במאי עסקינן היכא שקשרו אדם. במקרה שאדם קשר אותו אנו עוסקים. כלומר, כאשר אדם כלשהו קשר אותו זה כבר לא נחשב כאילו העוף עושה הנזק בכוחות עצמו. כשקשר אדם יש כוח אדם מעורב בו. לכן, כאשר אחד קשר אותו בעל התרנגול חייב חצי ניזק. כאשר אף אחד לא קשר אותו הוא פטור.
ואז הגמרא שואלת אבל למה הבעלים של החוט לא משלםים? אחרי כל זה הוא החוט שעשה את הנזק שלו. והגמרא אז עונה כאן עם חוט שאין בעל אנו עוסקים.לכן הרמב''ם פסק כשיש לחוט בעלים הם משלמים חצי נזק.
. אבל עדיין צריכים להבין: למה בעל התרנגול ובעל הדלי לא משלמים נזק שלם ביחד כמו בדיון של רבי נתן בבבא קמא נג.? ויש לומר שמצב של חוט ותרנגל שונה משור שדחף לבור. שור שדחף לבור שניהם אחראים, כן צריך לומר בדעת הרמב''ם. אבל במצב של תרנגול וחוט צריך לומר לדעת הרמב''ם שרק בעל החוט אחראי. [וכן באמת הגמרא מסיקה בדעת רבי נתן. או ששניהם אחראים כל אחד חצי נזק או כל אחד אחראי לכל הנזק. אם לא אומרים את זה לדעת הרמב''ם, אין חילוק בין זה והדין של רבי נתן שהרמב''ם פסק כמותו.
)בבא קמא יט ע''ב המשנה אומרת יש תרנגולת שיש חוט מצורף למרגלותיו ועל החוט יש דלי שנפץ למשהו ונשבר או שהיא מתנפנפת וקופצת ושברה כלים. החובה הוא חצי נזק. רב הונא אמר כי הדין הזה הוא אם החוט הסתבך בעצמו, אבל אם מישהו קשרו, זו החובה היא נזקים מלאים. הגמרא שואלת מי משלם? זה לא יכול להיות הבעלים של החוט כי אם הוא כיסה אותה הוא אינו אחראי בכלל. אם הוא לא כיסה אותו הוא עבריין וחייב מלוא נזקים שעלולים לבוא. זה לא יכול להיות הבעלים של העוף כי הפסוק אומר "כי יכרה איש בור" הוא שאחראי. "איש בור" ולא שור בור. כאשר אדם חופר בור או כשהוא עושה תקלה בתחום ציבורי שיכול לגרום לנזק אז הפסוק אומר אדם העושה תקלה חייב, לא כאשר בעלי חיים עושים תקלה. דוגמא תהיה אם אדם שם שרשרת עם מסמרים בולטים על כביש שמפצצת הצמיגים של כל רכב שעובר עליו. הוא יהיה אחראי. אבל אם פרה הייתה ליד הכביש ויש לה רגל שהסתבכה בשרשרת כגון אותו דבר הבעלים של פרה לא יהיו אחראים. אבל הבעלים של השרשרת יהיו אחראים מלוא נזקים שעלולים לבוא. אז הגמרא מסכמת משנה בטח מדברת על מקרה שבו ציפור עפה, ורב הונא היה מדבר על מקרה של חוט של הפקר שזה שונה. ובמקרה שהוא אמר שאם זה הסתבך בעצמו, אין אחריות. ואם מישהו קשרו, אז הוא חייב נזקים מלאים
השאלה א, שאלת הגמרא על רב הונא חלה על המשנה גם בלי רב הונא.
השאלה ב, התשובה של הגמרא על רב הונא יכולה לשמש כדי להראות רב הונא היה מדבר על המשנה. להיפך של מה הגמרא אומרת
שאלת ג, השאלה על רב הונא היא שאלה תקיפה. אז התשובה של הגמרא לא עושה כלום כדי לענות עליה. נראית את אותן השאלות להישאר. אם היא עפה, והבעלים כיסו את החוט, עדיין לא עשו שום דבר שעלול לגרום נזק, ואם בעל של החוט השאיר אותו חשוף שאז הוא פושע ועבריין וצריך להיות חייב מלוא נזקים שעלולים לבוא. מצד השני, אני מבין שלמעשה הטיסה שלה יכולה להפוך את הבעלים של החוט עלולים רק חצי נזק. אז זה מסביר משנה כי מחצית הנזקים הם כאשר הוא עף והוא הבעלים של החוט שעלולה. ולפחות זה גר''א ורא''ש ההסבר
שאלת ד איפה הבחור שקשר את חוט על העוף?
אלו הן כמה מהשאלות רבות שכאן רמב''ם וגר''א ורא''ש והתוספות באים לענות.
And I think we can all agree that even if the Rambam had had the version that we have he might has seen the problems I mentioned and decided that the authentic version of the Gemara had gotten lost and so based on the basic elements in front of him he might have put it together in this way.
I think we can all agree that without the version that I wrote there is no way on earth that the fact of the bird flying is going to make the owner pay when if it was walking normally he would be not liable. The Rambam must have seen this along with many other questions and decided on the version that I wrote in which all the points are resolved.
The גר''א also wrote that this רמב''ם is אינו מובן . So we have to assume that there is no way to get the רמב''ם to correspond with the נוסח that we have. I thought for a while that I was able to find some way to answer this question but I realize now that effort was futile.
So what I think is that the נוסח of the רמב''ם went like this.
The גמרא itself started out with a question איש בור ולא שור בור. So how can the משנה say the owner of the תרנגול is liable? On that question רב הונא came to say הכא במאי עסקינן היכא שקשרו אדם. Here we are dealing with the case that a person tied it. [That is when some person tied it is is no longer considered as if the chicken is doing the damage on its own. כשקשרו אדם יש כח אדם מעורב בו]. So when one tied it the owner is liable חצי נזק. When no one tied it he is פטור
And then the גמרא asks but why should the owner of the חוט not pay? After all it is his string that did the damage. And the גמרא then answers here we are dealing with a string that has no owner.
So when the string has an owner the Rambam concluded that he alone pays the 1/2 damages
זה אולי נראה מגוחך לאנשים מסוימים, אבל אני חושב שהייתה לרמב"ם גרסה שונה של הגמרא בבבא קמא יט עמוד ב
גר''א גם כתב כי רמב''ם זה אינו מובן. אז יש לנו להניח כי אין דרך להשיג רמב''ם להתכתב עם נוסח שיש לנו.
אז מה שאני חושב הוא שהנוסח של רמב''ם הלך ככה
הגמרא עצמה התחילה עם שאלת "איש בור ולא שור בור." אז איך המשנה יכולה לומר שהבעלים של התרנגול אחראים? על שאלה הזאת רב הונא בא לומר הכא במאי עסקינן היכא שקשרו אדם. במקרה שאדם קשר אותו אנו עוסקים. כלומר, כאשר אדם כלשהו קשר אותו זה כבר לא נחשב כאילו העוף עושה הנזק בכוחות עצמו. כשקשר אדם יש כוח אדם מעורב בו. לכן, כאשר אחד קשר אותו בעל התרנגול חייב חצי ניזק. כאשר אף אחד לא קשר אותו הוא פטור.
ואז הגמרא שואלת אבל למה הבעלים של החוט לא משלםים? אחרי כל זה הוא החוט שעשה את הנזק שלו. והגמרא אז עונה כאן עם חוט שאין בעל אנו עוסקים
Here is my whole little essay on this topic
) ב''ק יט: הקדמה. המשנה דנה במצב זה: יש תרנגול עם חוט קשור לרגלו, ונסתבך דלי בחוט ונשבר, חייבים חצי נזק. רב הונא אמר במה דברים אמורים, כשנקשר החוט מאליו. אבל אם קשרו אדם חייבים נזק שלם. הגמרא שואלת מי משלם את החצי נזק? בעל החוט? אבל אם הוא כיסה אותו הוא אינו אשם ופטור.(למה לא יהיה חייב בגלל ניזקי בור-דומה לזה שכרה בור וכיסהו שחייב אם נתגלה על ידי אחר? ואין לומר בגלל איש בור ולא שור בור משום שכאן הוא חייב אם לא כיסהו) אם לא כיסהו, חייב נזק שלם. אלא בעל התרנגל. אבל איך הוא יכול להיות חייב? והלא הפסוק אומר "איש בור", ולא "שור בור". ופה התרנגל הוא שסחב את החוט. אלא המשנה מדברת במצב שהעוף היה פורח באוויר, שזה מצב של חצי נזק צרורות, ורב הונא דיבר בדיון אחר שלא קשור למשנה, מצב שאין לחוט בעלים. ואז אם נתקשר החוט מאליו פטור ואם קשרו אדם חייב.
הרמב''ם אומר במצב שיש תרנגול שיש חוט קשור ברגלו ונסתבך דלי, ונשבר שאם יש בעלים לחוט הם משלמים חצי נזק. וזה אם קשרו אדם. אבל אם נתקשר מאליו, גם הם פטורים וגם בעל התרנגל. אם אין לחוט בעלים, בעל התרנגל משלם חצי נזק אם קשרו אדם, ופטור אם נתקשר מאליו.
אני חושב שהייתה לרמב"ם גרסה שונה של הגמרא בבבא קמא יט עמוד ב
גר''א גם כתב כי רמב''ם זה אינו מובן. אז יש לנו להניח כי אין דרך להשיג רמב''ם להתכתב עם נוסח שיש לנו.
אז מה שאני חושב הוא שהנוסח של רמב''ם הלך ככה
הגמרא עצמה התחילה עם שאלת "איש בור ולא שור בור." אז איך המשנה יכולה לומר שהבעלים של התרנגול אחראים? על שאלה הזאת רב הונא בא לומר הכא במאי עסקינן היכא שקשרו אדם. במקרה שאדם קשר אותו אנו עוסקים. כלומר, כאשר אדם כלשהו קשר אותו זה כבר לא נחשב כאילו העוף עושה הנזק בכוחות עצמו. כשקשר אדם יש כוח אדם מעורב בו. לכן, כאשר אחד קשר אותו בעל התרנגול חייב חצי ניזק. כאשר אף אחד לא קשר אותו הוא פטור.
ואז הגמרא שואלת אבל למה הבעלים של החוט לא משלםים? אחרי כל זה הוא החוט שעשה את הנזק שלו. והגמרא אז עונה כאן עם חוט שאין בעל אנו עוסקים.לכן הרמב''ם פסק כשיש לחוט בעלים הם משלמים חצי נזק.
. אבל עדיין צריכים להבין: למה בעל התרנגול ובעל הדלי לא משלמים נזק שלם ביחד כמו בדיון של רבי נתן בבבא קמא נג.? ויש לומר שמצב של חוט ותרנגל שונה משור שדחף לבור. שור שדחף לבור שניהם אחראים, כן צריך לומר בדעת הרמב''ם. אבל במצב של תרנגול וחוט צריך לומר לדעת הרמב''ם שרק בעל החוט אחראי. [וכן באמת הגמרא מסיקה בדעת רבי נתן. או ששניהם אחראים כל אחד חצי נזק או כל אחד אחראי לכל הנזק. אם לא אומרים את זה לדעת הרמב''ם, אין חילוק בין זה והדין של רבי נתן שהרמב''ם פסק כמותו.
)בבא קמא יט ע''ב המשנה אומרת יש תרנגולת שיש חוט מצורף למרגלותיו ועל החוט יש דלי שנפץ למשהו ונשבר או שהיא מתנפנפת וקופצת ושברה כלים. החובה הוא חצי נזק. רב הונא אמר כי הדין הזה הוא אם החוט הסתבך בעצמו, אבל אם מישהו קשרו, זו החובה היא נזקים מלאים. הגמרא שואלת מי משלם? זה לא יכול להיות הבעלים של החוט כי אם הוא כיסה אותה הוא אינו אחראי בכלל. אם הוא לא כיסה אותו הוא עבריין וחייב מלוא נזקים שעלולים לבוא. זה לא יכול להיות הבעלים של העוף כי הפסוק אומר "כי יכרה איש בור" הוא שאחראי. "איש בור" ולא שור בור. כאשר אדם חופר בור או כשהוא עושה תקלה בתחום ציבורי שיכול לגרום לנזק אז הפסוק אומר אדם העושה תקלה חייב, לא כאשר בעלי חיים עושים תקלה. דוגמא תהיה אם אדם שם שרשרת עם מסמרים בולטים על כביש שמפצצת הצמיגים של כל רכב שעובר עליו. הוא יהיה אחראי. אבל אם פרה הייתה ליד הכביש ויש לה רגל שהסתבכה בשרשרת כגון אותו דבר הבעלים של פרה לא יהיו אחראים. אבל הבעלים של השרשרת יהיו אחראים מלוא נזקים שעלולים לבוא. אז הגמרא מסכמת משנה בטח מדברת על מקרה שבו ציפור עפה, ורב הונא היה מדבר על מקרה של חוט של הפקר שזה שונה. ובמקרה שהוא אמר שאם זה הסתבך בעצמו, אין אחריות. ואם מישהו קשרו, אז הוא חייב נזקים מלאים
השאלה א, שאלת הגמרא על רב הונא חלה על המשנה גם בלי רב הונא.
השאלה ב, התשובה של הגמרא על רב הונא יכולה לשמש כדי להראות רב הונא היה מדבר על המשנה. להיפך של מה הגמרא אומרת
שאלת ג, השאלה על רב הונא היא שאלה תקיפה. אז התשובה של הגמרא לא עושה כלום כדי לענות עליה. נראית את אותן השאלות להישאר. אם היא עפה, והבעלים כיסו את החוט, עדיין לא עשו שום דבר שעלול לגרום נזק, ואם בעל של החוט השאיר אותו חשוף שאז הוא פושע ועבריין וצריך להיות חייב מלוא נזקים שעלולים לבוא. מצד השני, אני מבין שלמעשה הטיסה שלה יכולה להפוך את הבעלים של החוט עלולים רק חצי נזק. אז זה מסביר משנה כי מחצית הנזקים הם כאשר הוא עף והוא הבעלים של החוט שעלולה. ולפחות זה גר''א ורא''ש ההסבר
שאלת ד איפה הבחור שקשר את חוט על העוף?
אלו הן כמה מהשאלות רבות שכאן רמב''ם וגר''א ורא''ש והתוספות באים לענות.
And I think we can all agree that even if the Rambam had had the version that we have he might has seen the problems I mentioned and decided that the authentic version of the Gemara had gotten lost and so based on the basic elements in front of him he might have put it together in this way.
I think we can all agree that without the version that I wrote there is no way on earth that the fact of the bird flying is going to make the owner pay when if it was walking normally he would be not liable. The Rambam must have seen this along with many other questions and decided on the version that I wrote in which all the points are resolved.
