ברצוני לשאול שאלה על תוספות בכתובות דף ע'ו ע''א תוספות ראשון בדף. תוספות מציעות שלבעל יש שתי חזקות, כל אחת שווה נניח, למשל שתי שלישים. לכן, כל אחת בפני עצמה היא יותר חזקה מהחזקות של האישה שהחזקה שלה תהיה שווה אחת (כל אחת). [הסיבה היא שגם החזקות של הבעל משולבות עם חזקת ממון. זה מאפשר לנו לתת הערך של חזקת הבעל להיות חזקה ושליש. אז, כל חזקה של הבעל עוקפת את החזקה של האישה שכן כל אחת משולבת עם חזקת ממון.] עם זאת, במקרה בו שתי חזקות הבעל נשקלות כנגד שתי חזקות של האישה, חזקת האישה גוברת על זו של הבעל, מכיוון שיש לה שניים בעוד שלבעל יש רק חזקה אחת ושליש, כלומר, שני חזקותיו הרגילות, ועוד חזקה אחת של כסף. הבעיה שיש לי בתשובה זו היא שבמקרים שאנו מדברים עליהם, המקרה שאחרי החופה שבו הבעל מביא הוכחה שהמום היה לפני האירוסין, ובמקרה שבו היא עדיין בבית אביה, ולכן האב צריך להביא הוכחה שהמום התרחש לאחר האירוסין. במקרים אלה אנו מדברים רק על מי צריך להביא הוכחה, לא על ההסתברות מתי התרחש האירוע שבו היא מקבלת מום. אני מתכוון לומר שכנראה שאין שום תרחיש שבו חזקת הבעל נשקלת כנגד חזקה אחת של האישה. המקרה היחיד שאנו שוקלים הוא כאשר היא בבית אביה, והיא מאורסת וקיבלה מום. במקרה זה ישנם שתי חזקות של האישה כנגד שתי חזקות של הבעל. התשובה לשאלתי היא זו. חזקות האישה אינן פועלות יחד. הן אומרות דברים מנוגדים שונים. האחד הוא שהמום היה לפני האירוסין, והבעל התפייס לכך. השני הוא חזקת הגוף, ולכן לא משנה אם הוא התפייס, מכיוון שהיא כבר בתחום אחריותו. לכן, חזקות האישה אינן פועלות יחד באופן אוטומטי. אבל חזקות האישה עשויות לפעול יחד במקרה שבו היא כבר אחר החופה. אבל אם היא עדיין בבית אביה, יש רק חזקה אחת של הבעל כנגד חזקה אחת של האישה. עיקר הרקע הוא זה. המשנה אומרת שאם המום נמצא בזמן שהיא עדיין בבית אביה, האב צריך להביא הוכחה שזה קרה לאחר האירוסין. אם הוא נמצא לאחר החופה, הבעל צריך להביא הוכחה שזה קרה לפני האירוסין. רבא אומר שהסיבה למשנה היא, "הנה זה נמצא, והנה זה פה". אביי שאל, אם כן, אז זה אמור להיות מספיק אם הבעל יביא הוכחה שהמום נמצא עליה לאחר האירוסין, והיינו מניחים שזה קרה לפני האירוסין, שכן כל עוד היא בבית אביה, הוא האב זה שחייב להביא הוכחה. הגמרא עונה לרבא ששתי חזקות האישה גוברות על אחת חזקות הבעל. תוספות שואלים כיצד כל אחת (חזקת הבעל) בפני עצמה יכולה להיות יותר מזו של האישה, ובכל זאת שתיהן יחד פחותות מזו של האישה

I would like to ask a question on Tosphot in Ketuboth page 76a first Tosphot on the page. Tosphot suggests that the husband has two hazakot, each one worth (let's say for instance .6). Therefore, each one by itself is more powerful than the hazakot of the wife whose hazakot would be worth 1.0 each. The reason is both hazakot of the husband are combined with hezkat money and lets us give a value to hezkat money also to be .6. So, each hazaka of the husband overrides the hazaka of the wife since each one is combined with hezkat mamon So .6 of one with .6 of momon is 1.2 which is more that one hazak of the wife. however in a case where bothh hazakot of the husband are weighed against both hazakot of the wife, the hazakot of the wife override that of the husband since she has 2.0 while the husband has only 1.8, i.e., his two regular hazakot, plus one of hezkat money, The problem I have on this answer is that in the cases we are talking about, the case after the hupa where the husbnad brings proof the blemish was before the engagment, and the case where she is still in her fathers' home, and thus the father has to bring proof the blemish occurred after the engegemenet. In these cases, we are only talking about who has to bring proof, not the probabbility of when the event of her receiving a blemish occurred. I mean to say in no scenario are we dealing with a case in which there is the hezaka of the husband weighed against one hazaka of the wife. The only case we are considering is when she is in her father home, and she is engaged and she received a blemish. In this case, there are two hazakot of the wife against two of the husband. Answer to my question is this: The hazakot of the wife do not work together. They say different opposite things. One is the blemish was before the engagement and the husband agreed to it. The other is hezkat of the body, and so it does not matter if he agreed since she is already in his realm of responsibility. So, the hazakot of the wife do not automatically work together. But the hazakot of the wife might work to together in a case where is is already after the hupa. But if the time frame is that she is still in her father’s home, the there is only one hazaka of the husband against one hazaka of the wife. The basic subject is this. The Mishna says if the blemish was found while she is sill in her father’s home, the father has to bring proof it occurred after the engagement. If it was found after the chupa, the husband has to bring proof it occurred before the engagement. Rava says the reason for the Mishna is, “Here it was found, so here it is.” Abaye asked if so then it should be enough if the husband brings proof the blemish was found to be on her even after the engagement, and we would assume it occurred before the engagement, since as long as she is in her father’s home, the father is the one who must bring proof, The Gemara answers for rava two hazakot of the wife overrides one of the husband. Tospot asks how can each one by itself before more that that of the wife and yet both together are less than that of the wife.---------------------------------------------------------------------------------------------------I would like to ask a question on תוספות inכתובות דף ע'ו ע''א first תוספות on the page. תוספות suggests that the husband has two חזקות, each one worth let's say for instance שתי שלישים . Therefore, each one by itself is more powerful than the חזקות of the wife whose חזקות would be worth one each. The reason is both חזקות of the husband are combined with חזקת money and lets us give a value to חזקת money also to be שתי שלישים. So, each חזקה of the husband overrides the חזקה of the wife since each one is combined with חזקת ממון So שתי שלישים of one חזקהwith שתי שלישים of חזקת ממון is four thirds which is more that one חזקה of the wife. However, in a case where both חזקות of the husband are weighed against both חזקות of the wife, the חזקות of the wife override that of the husband since she has two while the husband has only one and one third, i.e., his two regular חזקות, plus one of חזקת money, The problem I have on this answer is that in the cases we are talking about, the case after the חופה where the בעל brings proof the מום was before the אירוסין, and the case where she is still in her fathers home, and thus the father has to bring proof the מום occurred after the אירוסין, In these cases we are only talking about who has to bring proof, not the probability of when the event of her receiving a מום occurred. I mean to say in no scenario are we dealing with a case in which there is the חזקה of the husband weighed against one חזקה of the wife. The only case we are considering is when she is in her father home, and she is engaged and she received a מום. In this case there are two חזקות of the wife against two of the husband. The answer to my question is this. The חזקות of the wife do not work together. They say different opposite things. One is the מום was before the אירוסין. and the husband agreed to it. The other is חזקת of the body and so it does not matter if he agreed since she is already in his realm of responsibility. So, the חזקות of the wife do not automatically work together. But the חזקות of the wife might work to together in a case where she is already after the חופה. But if the time frame is that she is still in her father’s home, the there is only one חזקה of the husband against one חזקה of the wife. The basic subject is this. the משנה says if the מום was found while she is sill in her father’s home the father has to bring proof it occurred after the אירוסין. If it was found after the חופה the husband has to bring proof it occurred before the אירוסין. רבא says the reason for the משנה is, “Here it was found, so here it is.” אביי asked, if so then it should be enough if the husband brings proof the מום was found to be on her even after the אירוסין and we would assume it occurred before the אירוסין, since as long as she is in her father’s home he is the one who must bring proof, The גמרא answers for רבא two חזקות of the wife overrides one of the husband. תוספות asks how can each one by itself before more that that of the wife, and yet both together are less than that of the wife.

עם כל ההערות שכתבתי בנושא זה, חשבתי שאכתוב בקצרה מהי השאלה על הרמב"ם, ומה התשובה של רב שך [הלכות תרומות, פרק ה', הלכה כ''ד]. הרעיון הוא זה. המקרה של החבית (1) אינו מקרה של טומאה וטהרה, ולכן איננו לומדים מסוטה למקרה זה. עם זאת, המקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר הוא מקרה של טומאה וטהרה. עם זאת, שניהם מקרים של שני חזקות. לכן, גם החכמים וגם ר' שמעון מחזיקים שניהם לפחות מקרים של ספק. אבל החכמים לומדים גם מסוטה למקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר, ולכן גורסים שזה מקרה של ודאות. לכן הרמב''ם בשני המקרים הכריע את הדין כמו החכמים. המקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר הוא ודאי, ומקרה של החבית הוא מקרה של ספק. [עדיין נותרה השאלה שהגמרא אומרת שהמקרה של החבית הוא כמו ר' שמעון, והחכמים היו אומרים שזה מקרה של ודאות]. אולם הבעיה בתשובה זו של רב שך לרמב''ם היא שנראה שהיא נוגדת את ההבנה הפשוטה של התשובה הראשונה של הגמרא. בתשובה הראשונה הזו, נראה שר' שמעון אינו תופס את הרעיון של שתי חזקות. למעשה, נראה שהגמרא אומרת את ההיפך. כתוב שגם ר' שמעון וגם החכמים לומדים מסוטה, ורק ר' שמעון אינו מחזיק ברעיון של שתי חזקות. הרעיון של שתי חזקות הוא שיש חזקה של השתא יחד עם חזקה של הגוף מול חזקה אחת של הגוף.(1)חבית היא גיגית של יין . מישהוא שם אותו על הצד כדי להשתמש אתו להפרשת תרומה. אחר זמן נמצא שהוא החמיץ. כל הטהרות שנעשו על גביו אחר שלשת הימים הראשונים הם ספק טבל ספק מתוקנות

Nida page 2b and 3a

With all the notes that I wrote about this subject, I thought I should write in short what is the question on the Rambam, and the answer of Rav Shach. [Laws of Truma, chapter 5, law 24] The idea is this. The case of the barrel is not a case of Tuma and purity, and therefore we do not learn from Sota to this case. However, the case of the mikve is a case of tuma and purity. However both are cases of two hazakot. Therefore, both the sages and R Shimon hold both are at least (at minimum) cases of doubt. But the Sages learn also from Sota to the case of the mikve, and therefore they hold it is a case of certainty. Therefore, the Rambam in both cases decided the law like the sages. The case of the Mikve is one of certainly, and the case of the barrel is a case of doubt. [The question still remains that the Gemara says the case of the barrel is like R Shimon and the sages would say that is a case of certainty]. The problem on this answer of Rav Shach for the Rambam however is that it seems to go against the simple understanding of the first answer of the gemara. In this first answer, it looks that R Shimon does not hold with the idea of two hazakot. In fact, it looks like the gemara says the opposite. It says both R Shimon and the sages learn from sota, and it is only R Shimon who does not hold with the idea of two hazakot.[[The idea of two hazakot is that there is a hazaka of now along with a hazaka of the body against one hazaka of the body.]]=================================================With all the notes that I wrote about this subject, I thought I should write in short what is the question on the רמב’’ם, and the answer of רב שך. The idea is this. The case of the חבית is not a case of טומאה and purity, and therefore we do not learn from סוטה to this case. However, the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר is a case of טומאה and purity. However both are cases of two חזקות. Therefore, both the חכמים and ר’ שמעוןhold both are at least (at minimum) cases of doubt. But the חכמים learn also from סוטה to the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר, and therefore they hold it is a case of certainty. Therefore, the רמב’’ם in both cases decided the law like the חכמים. The case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר is one of ודאי, and the case of the חבית is a case of doubt. [The question still remains that the גמרא says the case of the חבית is like ר’ שמעוןand the חכמים would say that is a case of certainty]. The problem on this answer of רב שך for the רמב’’ם however is that it seems to go against the simple understanding of the first answer of the גמרא. In this first answer, it looks that ר’ שמעוןdoes not hold with the idea of two חזקות. In fact, it looks like the גמרא says the opposite. It says both ר’ שמעוןand the חכמים learn from סוטה, and it is only ר’ שמעוןwho does not hold with the idea of two חזקות. [The idea of two חזקות is that there is a חזקה of השתא along with a חזקה of the body against one חזקה of the body.]

נידה ב' ע''ב ג' ע''א, כתובות ע''ה וע''ו

היו לי כמה הערות להוסיף להערות הקודמות שלי על כתובות דפים ע''ה וע''ו. אחת היא שישנן שלוש מסגרות זמן שונות. אחת היא לאחר שהאישה נעשית נשואה. השנייה היא כאשר היא עדיין בבית אביה, אך לאחר האירוסין. תקופה שלישית היא כאשר היא בבית אביה לפני האירוסין. אם היא מקבלת מום בתקופה השנייה, האחריות נופלת על הבעל. כלומר, למרות שהיא עדיין בבית אביה, העובדה שהיא כעת ארוסה גורמת שהיא באחראית הבעל. יתר על כן, אנו יכולים לדחוף את מסגרת הזמן צעד אחד אחורה לכל היותר, אלא אם כן תובא הוכחה אחרת. לכן, אם הבעל מגלה שיש לה מום לאחר החתונה, אנו מניחים שזה קרה או ברשותו או ברשות האב, אך לאחר האירוסין. ואז היא באחריות הבעל אלא אם כן יוכל להביא הוכחה שהיה לה המום לפני האירוסין. אבל אם נמצא המום בתחום האב, אזי אנו אומרים שזה קרה לפני האירוסין אלא אם כן האב יכול להביא הוכחה שקרה לאחר האירוסין. הערה נוספת. ראיתי שרב שך [הלכות סוטה, פרק א' הלכה ג'] הציע שהרמב''ם מחזיק גם במקרה של החבית וגם מקוה הנמדד ונמצא חסר שהם מקרים של ספק. הוא מבסס את זה על התשובה המוצעת השנייה לשאלה מהחבית למקוה הנמדד ונמצא חסר בנידה דף ג'. כלומר ר' שמעון לומד את סוף טומאה מההתחלה, והחכמים לא. עם זאת, איני יכול לראות כיצד ניתן להסיק זאת מהתשובה השנייה של הגמרא.[בתשובה השנייה, אמרו החכמים שאי אפשר להוציא דבר מטומאה באמצעות ספק. אבל זה לא אומר שהטומאה עצמה היא ספק. ואני לא רואה איך זה מתאים לגמרא. אחרי הכל, זה ר' שמעון שאומר שהמקוה הנמדד ונמצא חסר ספק ברשות היחיד, והוא טהור ברשות הרבים. אז כאשר חכמים חולקים על רשות היחיד, זה אומר שהם מחזיקים זה מקרה של טומאה בודאי. איך יכול הרמב''ם להחליט שהמקרה של החבית ספק, וגם מקוה הנמדד ונמצא חסר שהוא ספק? זה אומר שהוא מחליט את הדין כמו ר' שמעון במקרה אחד, וכמו אף אחד במקרה השני. שכן ר' שמעון תופס במקרה של מקוה הנמדד ונמצא חסר שגם זה ספק ברשות היחיד, אבל טהור ברשות הרבים. אז איך יכול הרמב''ם להחליט שהמקרה הוא שהמקוה הנמדד ונמצא חסר ברשות הרבים הוא בספק לא כמו ר' שמעון שהוא טהור, ולא כמו החכמים שהוא ודאי

Ketuboth page 75 and 76 and Nida pages 2b and 3a

I had a few comments to add to my previous notes on Ketuboth page 75 and 76. One is that there are three different time frames. One is after the woman has gotten married. Another is when she is still in her father's home but after the engagement. A third period is when she is in her father’s home before the engagement, she gets a blemish in that second period the responsibility falls on the husband. That is to say that even though she is still in her father’s home, the fact that she is now engaged the responsibly is on the husband. Furthermore, we can push the time frame back one step at the most unless proof is brought otherwise. Therefore, if the husband finds she has a blemish after he married her, we assume it occurred either in his domain or in the fathers domain but after the engagement. Then she is the responsibility of the husband unless he can bring proof that she had the blemish before the engagement. But if the blemsih was found in the fathers domain, then we say it occurred before the engagement unless the father can bring proof that it occurred after the engagement. A further comment. I saw that Rav Shach [in laws of Sota, chapter 1, law 3] suggested that the Rambam holds both the case of the barrel and the mikve are cases of doubt. He bases that on the second suggested answer to the question from barrel to mikve in nida page 3. That is that R Shimon learns the end of tuma from the beginning, and the sages do not. However, I cannot see how the this can be derived from the second answer. [In the second answer, the sages said one cannot take a thing out of tuma by means of a doubt. But that does not mean that the tuma itself is a doubt.] And I do not see how this fits in the Gemara. After all it is R. Shimon that says the mikve is a doubt in a private domain and pure in a public domain. So when the sages disagree with him in a private domain, that means they hold it is a case of uncleanliness for a certainty. How could the Rambam decide like the case of the barrel being a doubt, and also the mikve being a doubt? That would mean he decides the law like R. Shimon in one case and like no one in the other case. For R. Shimon holds in the case of the mikve also there too it is a doubt in a private domain, but pure in a public domain. So how can the Rambam decide the case is that the mikve in the public domain is a doubt? -------------------------------------------------I had a few comments to add to my previous notes on כתובות דפים 75 and 76. One is that there are three different time frames. One is after the woman has gotten נישואין. Another is when she is still in her father's home but after the אירוסין. A third period is when she is in her father’s home before the אירוסין, she gets a blemish in that second period the responsibility falls on the husband. That is to say that even though she is still in her father’s home the fact that she is now ארוסה the responsibly if on the husband. Furthermore, we can push the time frame back one step at the most unless proof is brought otherwise. Therefore, if the husband finds she has a מום after החתונה we assume it occurred either in his domain או in the father’s domain but after the אירוסין. Then she is the responsibility of the husband unless he can bring proof that she had the blemish before the אירוסין. But if the blemish was found in the fathers domain then we say it occurred before the אירוסין unless the father can bring proof that it occurred after the אירוסין. a further comment. I saw on שבת that רב שך suggested that the רמב''ם holds both the case of the חבית and the מקוה הנמדד ונמצא חסר are cases of doubt. I think I recall that he bases that on the second suggested answer to the question from barrel to מקוה הנמדד ונמצא חסר in נידה page 3. That is that ר' שמעון learns the end of טומאה from the beginning and the חכמים do not. However, I cannot see how the this can be derived from the second answer.[In the second answer, the חכמים said one cannot take a thing out of טומאה by means of a ספק. But that does not mean that the טומאה itself is a doubt.] and I do not see how this fits in the גמרא. After all it is ר' שמעון that says the מקוה הנמדד ונמצא חסר is a doubt in a רשות היחיד and טהור in a רשות הרבים. So when the sages disagree with in a רשות היחיד that means they hold it is a case of טומאה for a ודאי. how could the רמב''ם decide like the case of the חבית being a doubt and also the מקוה הנמדד ונמצא חסר being a doubt? That would mean he decides the law like ר' שמעון in one case and like no one in the other case. For ר' שמעון holds in the case of the מקוה הנמדד ונמצא חסר also there too it is a doubt in a רשות היחיד but טהור in a רשות הרבים. so how can the רמב''ם decide the case is that the מקוה הנמדד ונמצא חסר in the רשות הרבים is a doubt?

אני חושב שהעיקרון שכאן נמצא כאן היה חל רק כאשר יש שינוי רשות. אני מתכוון לומר שזהו עיקרון שמספר לנו על הזמן בו התרחש שינוי כלשהו, ​​אבל רק כאשר היה שינוי בתחום. [בלי שינוי רשות, הכלל הזה נהפך לחזקת השתא שאינו כלם לדעת שמואל ואינו כלום במקום שיש חזקת הגוף לדעת רב. קידושין דף ע’’ט.] הסיבה שאני אומר זאת היא מכיוון שלכאורה יש סתירה ברמב"ם. מצד אחד, הוא מחזיק סוטה הוא ספק. ומצד שני, הוא מחזיק כלה בבית אביה נחשבת ברשות אביה למרות שהיא גם הפכה להיות מאורסת. ושם היא נחשבת וודאית. כלומר, היא נחשבת כנמצאת ברשות אביה בוודאות, לא רק בספק. כדי להבהיר למה אני מתכוון כאן, הרשו לי להביא את הגמרא בכתובות דפים ע''ה וע''ו. כי אם אישה מאורסת גרה עם אביה עד הנישואין, ואז היא נשאת, והבעל מצא בה מום. אם היה לה מום לפני האירוסין הרמב"ם קובע שהנישואין היו טעות, ועל האב להחזיר את כספי הקידושין. כלומר, הרמב"ם קובע שזה מקרה של ודאות. אם היא קיבלה את המום לאחר האירוסין, למרות שעדיין הייתה בבית אביה, אז זה באחריות הבעל. עם זאת, הרמב"ם אומר שסוטה לא אוכלת תרומה משום שהיא בספק, ספק זונה, וגם שבעלה לא יכול לגור איתה משום שהיא בספק, ספק זונה. לכן, עבור הרמב"ם, סוטה היא ספק. אם כן, מדוע אנו אומרים (בנידה דף ג’’ע’’א) שאנו לומדים מסוטה ומשני חזקות שהמקווה שנמצאה חסרה את הנפח הנכון בהחלט אינה בסדר. הסיבה לכך היא שאנו לומדים מסוטה שיש ספק, ושני חזקות (תרתי לריעותא) הופכים אותו לוודאי. לכן, אנו לומדים שחזקת הגוף דוחפת את הזמן בו התרחש שינוי להיות מאוחר ככל האפשר, אפילו כנגד חזקת השתא שמשהו נמצא כעת כבעיה. אז מדוע במקרה של הכלה אנו אומרים שהשינוי התרחש מאוחר ככל האפשר? הרי ייתכן שהיא קיבלה את הפגם לאחר האירוסין? ודאי שלדעת הרמב"ם, עקרון "כאן נמצא וכאן היה" חל רק על מקרה שבו חל שינוי בתחום שינוי רשות, וכאשר חל שינוי בתחום, עקרון זה גובר על כל שאר החזקות, אפילו חזקת הגוף. כדי לראות בבירור מדוע הגעתי לרעיון זה ראה ר שמואל רוזובסקי, בזכרון שמואל; משנת ר' אהרן כרך כתובות פרק י''א, ורב שך בנידה דפים ב' ע''ב וג' ע''א.לאחר שכתבתי את האמור לעיל ראיתי שרב שך מביא את הרעיון הזה בעצמו [הלכות תרומות פרק ה', הלכה כ"ד] שהעיקרון כאן נמצא, וכאן היה חל רק על מקרה של שינוי תחום