הראיתי איך רב שך לומד את הסוגיא בנידה דף ב' ודף ג' כדי לענות על הרמב''ם. השאלה הייתה שמצב המקוה ודאי, ומצב החבית הוא ספק, מה החילוק? ר' חנינא מסורא אומר שהמקרה של החבית הוא ר' שמעון, ולכן אין בעיה. החכמים היו אומרים על החבית שגם זה ודאי טמא. רב שך לומד כי הן החכמים והן ר' שמעון גורסים כי הן מקוה והן חבית בספק, אך החכמים לומדים מסוטה או משתי חזקות מצטרפות כדי שהמקרה של מקוה יהיה ודאי תרתי לרעיותא. עם זאת, קשה לראות זאת בגמרא עצמה. זאת אומרת שהגמרא היא אמירה אחת ארוכה של ר' חנינא. בתחילה הוא אומר שהמקרה של החבית הוא ר' שמעון. אחר כך הוא נותן הסבר מדוע כל אחד החליט על החוק כפי שעשה. בשום מקום בדיון אין סימן קל שהחכמים החליטו חבית הוא ספק כמו ר' שמעון. אולם רב שך מסביר שפסק הרמב''ם מבוסס על גישתו השניה של הגמרא הקשורה לתנא קמא ור' שמעון שבה לומדים קצת כמו הגישה הראשונה, אלא שתרתי לריעותא ולימוד מסוטה מתייחסים רק למקרה של טומאה וטהרה כגון הדיון במשנה של המקוה (מסכת מקואות פרק ב' משנה ב') ולכן חכמים כן מסכימים עם המקרה על החבית רק בשביל הרקע. שואלת הגמרא מחבית על מקוה. ענה ר' חנינא מסורא את החבית הוא ר' שמעון, והוא ממשיך כך: שניהם לומדים מסוטה. אחר כך הוא עוסק בחכמים ומסביר שכמו שהתורה גורמת לסוטה להיות בטוחה למרות שאיננו יודעים, כך אנו למדים למקרה של מקוה שגם היא בטוחה למרות שאנו למעשה לא יודעים. אבל אז מגיעה השאלה שסוטה היא טהורה ברשות הרבים, אז למה אנחנו לא לומדים משם למקוה? תשובה היא הסוטה טהורה ברשות הרבים כי אין פרטיות ברשות הרבים. לפיכך, המקרה של מקוה יהיה ודאי, אפילו ברשות הרבים שכן לפרטיות אין כל רלוונטיות למקרה של מקוה. אבל אז באה השאלה (עדיין הכל בדברי ר' חנינא] צריך לעשות את המקרה של מקוה טהור ברשות הרבים כיון שדין למשה מסיני שכל ספק טהרה ברשות הרבים הוא טהור. תשובה: המקרה של מקוה הוא שתי חזקות אשר מצטרפות. ר' שמעון לומד גם מסוטה. בדיוק כמו שסוטה היא טהורה ברשות הרבים, כך גם המקרה של מקוה. אבל ברשות היחיד היא בהחלט לא טהורה. תשובה: היא וודאי כי יש סיבה לחשד. בכל שקלא וטרי משא ומתן הזה, אין שמץ של רמז לכך שהחכמים שינו את דעתם לגבי מקרה החבית. (ולכן רב שך מסביר בהלכות סוטה שהרמב''ם פסק כלישנא שניה של הגמרא שכל השקלא וטרי של הגמרא מתיחסת רק לטומאה וטהרה ולכן החכמים כן מסכימים שהוראה של החבית.) ברצוני להוסיף בירור להסבר של רב שך כדי להשלים את התשובה לשאלה מדוע הכריע הרמב"ם את הדין כמו חבית והמקוה הנמדד ונמצא חסר כנגד מה שאמר ר' חנינא. תשובה: הרמב''ם לא הסכים עם החלק הראשון של דברי ר' חנינא כי כפי שאנו רואים ר' חנינא מתייחס למקרה של סוטה כוודאות בעוד שבצד הנגדי יש לרמב''ם סיבה להתייחס לסוטה כאל ספק. אנו רואים זאת ברמב''ם בשלושה מקומות שונים לפחות. האחד הוא בהלכות איסורי ביאה פרק י''ח שם הוא כותב שסוטה לא יכולה לשכב עם בעלה כי היא ספק זונה. מקום אחר הוא בהלכות תרומות פרק ח' שם הוא כותב סוטה שהיא אשת כהן אינה יכולה לאכול תרומה כי היא ספק זונה. וכן כתב אם הבעל שוכב איתה הוא לא מקבל מכות. בכל המקומות הללו ברור שהרמב''ם רואה בסוטה מקרה של ספק, לא ודאות. לכן, הרמב''ם לא יכול להסכים עם ר' חנינא. עם זאת, הוא עדיין לומד מגישתו של ר חנינא. הוא לומד שחכמים סבורים שמקרה המקוה טמא כמו מקרה הסוטה, אבל זה לוקח רק צעד אחד עד להיות ספק. אחר כך הם לומדים משתי חזקות תרתי לריעותא כדי להפוך את מקרה המקוה לודאי. ולמעשה, זה הגיוני מאוד עכשיו כשאנחנו יודעים שבגישת הרמב"ם הדבר היחיד שאנחנו יכולים ללמוד מהסוטה הוא שיש ספק. [אבל אם כפי שרב שך מציין בהלכות תרומות אם כבר יש ספק, אז מקרה הסוטה יכול להפוך את זה לודאי

In my previous blog entry I showed how רב שך learns the סוגיא in נידה page ב' and ג' in order to answer for the רמב''ם. The question was the מקוה is certain, and the חבית הוא ספק ? ר' חנינא מסורא says the case of the חבית is ר’ שמעון, and so there is no problem. The חכמים would say about the חבית that it too is certain. רב שך learns that both the חכמים and ר’ שמעון hold that both the מקוה and חבית are in doubt, but the חכמים learn from סוטה or from two חזקות are joined to make the case of the מקוה to be certain תרתי לרעיותא. However, it is hard to see this in the גמרא itself. I mean that the גמרא is one long statement of ר' חנינא. At first, he says the case of the חבית is ר’ שמעון. Then he gives an explanation why each one decided the law as he did. At no place in the discussion is there the slightest indication that the חכמים decided that is it doubtful like ר' שמעון. However, רב שך explains that the decision of the רמב''ם is based on the second approach of the גמרא related to the תנא קמא and שמעון in which we learn somewhat like the first approach except that תרתי לריעותא and learning from סוטה apply only to a case of טומאה and therefore the sages do agree with the case about the חביתJust for background. The גמרא asks from חבית on מקוה. ר' חנינא מסורא answered the חבית is ר’ שמעון, and he continues thus: Both learn from סוטה. Then he deals with the חכמים and explains that just like the תורה makes סוטה to be certain even though we do not know, so we learn to the case of the מקוה that it too is certain even though we actually do not know. But then comes the question that a סוטה is pure in a רשות הרבים, so why do we not learn from there to מקוה? Answer she is pure in a רשות הרבים because there is no privacy in a רשות הרבים. Thus, the case of מקוה will beטמא certain, even in a רשות הרבים since privacy has no relevance to the case of the מקוה. But then come the question (still all in the words of ר' חנינא] we should make the case of the מקוה pure in a רשות הרבים since it is a law to Moses from Sinai that all doubt of purity in a רשות הרבים is pure. Answer: the case of מקוה is two חזקות which are joined. {So the case of the מקוה is certain or in doubt but certainly not pure. } Then ר' חנינא explains ר’ שמעון. ר' שמעון also learns from סוטה. Just like a סוטה is pure in a public domain, so is the case of the מקוה. But in a רשות היחיד, she is certainly not pure, while the חבית is doubtful in the opinion of ר’ שמעון. Answer: she is certain because there is cause for suspicion. In all this back-and-forth discussion, there is not the slightest hint that the חכמים changed their minds about the case of the חבית. However in laws of sota chapter 1 law 3, Rav Shach explains that the decision of the Rambam is based on the second approach of the Gemara related to the sages and R Shimon in which we learn somewhat like the first approach except that it two hazakot and learning from sota apply only to a case of tuma and therefore the sages do agree with the case about the barrel. [The answer of Rav Shach in laws of truma is still based on the first approach of the Gemara in R hanina.] ______I would like to add to the explanation of רב שך in order to complete the answer to the question why did the רמב’’ם decided the law like the חבית and the מקוה הנמדד ונמצא חסר against what ר’ חנינא said. Answer: the רמב’’ם did not agree with the first part of the statement of ר’ חנינאהbecause as we see ר’ חנינאtreats the case of a סוטה as a certainty while on the opposite side the רמב’’ם has some reason to treat the סוטה as a doubt. We see this in the רמב’’ם in at least three different places. One is in laws of הל' איסורי ביאה פרק י''ח where he writes that a סוטה cannot sleep with her husband because she is a doubtful prostitute. Another place is in laws of תרומות פרק ח' where he writes סוטה who is a wife of a כהן cannot eat תרומה because she is a doubtful prostitute. He also wrote if the husband sleeps with her he does not get lashes. In all these places it is clear the רמב’’ם considers the סוטה to be a case of doubt, not certainty. So, the רמב’’ם cannot agree with ר' חנינא. However, he still learns from the approach of ר חנינא. He learns that the sages hold the case of the מקוה is unclean like the case of the סוטה, but that takes one only up until being a ספק. Then they learn from two חזקות to makes the case of the מקוה to be ודאי. And, in fact, this makes a lot of sense now that we know that in the approach of the רמב’’ם the only thing we can learn from the סוטה is that there is a ספק. [But if as רב שך points out in laws of תרומות if there is already a doubt, then the case of the סוטה can makes that into a ודאי.]------------------------------------In my previous blog entry I showed how Rav Shach learns the sugia in nida page 2 and three in order to answer for the Rambam. The question was the mikve is certain and the ? R Hanina says the case of the barrel is R Shimon, and so there is no problem. The sages would say about the barrel that it too is certain. Rav Shach learns that both the sages and r Shimon hold that both the mikve and barrel are in doubt, but the sages learn from sota or from two hazakot are joined to make the case of the mikve to be certain. However, it is hard to see this in the Gemara itself. I mean that the Gemara is one long statement of R Hanina. At first, he says the case of the barrel is R Shimon. Then he gives an explanation why each one decided the law as he did. At no place in the discussion is there the slightest indication that the sages decided that is it doubtful like R Shimon. Just for background. The Gemara asks from barrel on mikve. R Hanina from Sura answered the barrel is R Shimon, and he continues thus: Both learn from sota. Then he deals with the sages and explains that just like the Torah makes sota to be in certain even though she is in doubt, so we learn to the case of the mikvah that it too is certain even though we actually do not know. But then comes the question that a sota is pure in a public domain, so why do we not learn from there to mikve? Answer she is pure in a public domain because there is no privacy in a public domain. Thus, the case of mikve will be certain even in a public domain since privacy has no relevance to the case of the mikve. But then come the question (still all in the words of R Hanina] we should makes the case of the mikev pure in a public domain since it is a law to Moses from Sinai that all doubt of purity in a public domain is pure. Answer: the case of mikve is two hazakot which are joined. {So the case of the mikve is certain or in doubt but certainly not pure.. } Then R Hanina explains R Shimon. He also learns from sota. Just like a sota is pure in a public domain, so is the case of the mikve. But in a private domain, she is certainly not pure, while the barrel is doubtful in the opinion of r shimon.. answer she is certain because there is cause for suspicion. In all this back-and-forth discussion there is not the slightest hint that the sages changed their minds about the case of the barrel.)------I would like to add to the explanation of Rav Shach in order to complete the answer to the question why did the Rambam decided the law like the barrel and the mikve against what R Hanina said. Answer the Rambam did not agree with the first part of the statement of R Hanina because as we see R Hanina treats the case of a Sota as a certainty while on the opposite side the Rambam has some reason to treat the Sota as a doubt. We see this in the Rambam in at least three different places. One is in laws of forbidden relations chap 18 where he writes that a sota cannot sleep with her husband because she is a doubtful prostitute. Another place is in laws of Trumot chapt 8 where he writes sota who is a wife of a kohen cannot eat truma because she is a doubtful prostitute. He also wrote if the husband sleeps with her he does not get lashes. In all these places it is clear the Rambam considers the sota to be a case of doubt, not certainty. so the Rambam cannot agree with R Hanina. However, he still learns from the approach of R Hanina. He learns that the sages hold the case of the mikve is unclean like the case of the sota, but that takes one only up until being a doubt. Then they learn from two hazakot to makes the case of the mikve to be certain. And, in fact, this makes a lot of sense now that we know that in the approach of the Rambam the only thing we can learn from the Sota is that there is a doubt. [But if as Rav Shach points out in laws of trumot if there is already a doubt, then the case of the sota can makes that into a certainty.]

הרקע כאן הוא זה. המקרה של המקוה הוא שנמצא חסר נפח מתאים לאחר שאדם טבל בו ואז נגע באוכל שצריך לטפל בו בטהרה. זהו מקרה שבו האדם הוא בהחלט טמא. (עם זאת, ר' שמעון חולק על כך ואומר שאם המקוה נמצאת ברשות הרבים האוכל בסדר ואם ברשות היחיד האוכל בספק.) אחת הסיבות שהגמרא נותנת לכך היא ששתי חזקות מחוברות. כלומר, החזקה של האדם שהוא טמא והחזקה של מקוה שכיום ידוע שחסרה. השאלה בנושא זה היא מהמקרה של חבית שבה משתמשים בחבית של יין כדי להפריד (להפריש) תרומה ונמצא שהיא חומץ. הטבל הוא ספק, אך לא ודאי לא מתוקן אלא רק ספק הרמב''ם הכריע את הדין בענין מקוה הוא בהחלט טמא בעוד שענין החבית הוא רק ספק. נראה שהגמרא עצמו משווה את שני המקרים, ואז למה שהרמב''ם יבדיל ביניהם. רב שך נותן תשובה אחת בתחילת הלכות סוטה פ''א ה''ג, ועוד תשובה בהלכות תרומות פרק ה' הכ''ד. התשובה בהלכות סוטה היא שהרמב''ם הכריע את הדין כמו הגישה השנייה של הגמרא בנידה דף ג' ע''א. הרעיון הוא שר' שמעון והחכמים סוברים תרתי לריעותא (שאפשר לחבר את כל שתי חזקות). אבל כשאנחנו לומדים סוטה, אנחנו יכולים ללמוד רק דברים שרלוונטיים לטהרה ולטומאה. כלומר, אנו לומדים סוטה למקרה של מקוה, שרלוונטי גם הוא לטומאה וטהרה, וגם להיתר ואיסור. אבל איננו לומדים סוטה למקרה של חבית, שקשור רק להיתר ואיסור, כלומר, האם הפירות (הטבל) מותרים באכילה כעת.הגישה האחרת של רב שך להסביר פסק הרמב''ם נבנתה על הגישה הראשונה של הגמרא. המשנה אומרת שהמקרה של מקוה הוא בהחלט טמא אפילו ברשות הרבים. הגמרא מנסה לתת תשובה לשאלה מדוע המקרה של מקוה שונה מסוטה, והיא עונה שסוטה אינה נאסרת ברשות הרבים משום שאין פרטיות ברשות הרבים, בעוד שפרטיות אינה רלוונטית למקוה. אז שואלת הגמרא, אך תשובה זו אינה יכולה להיות בסדר, משום שחוק מסיני הוא שכל הספקות לגבי טומאה ברשות הרבים הן טהורות, ולכן הגמרא עונה תשובה שונה, כלומר, שתי חזקות מתאחדות (תרתי לריעותא). רב שך שם לב שהגמרא מציעה תשובה אחת, דוחה אותה ואז מציעה אחרת. זה מה שמספק את הבסיס לרמב"ם. שכן המשמעות של הגמרא היא שגם ר' שמעון וגם החכמים מסכימים שגם במקרה של מקוה וגם במקרה של חבית הם מקרים של שני חזקות המתאחדות. עם זאת, פירוש הדבר הוא רק שכל אחד מהם הוא ספק. אבל אז באו החכמים ולמדו מסוטה, וזה מעלה את הרמה מספק לוודאות. אבל רק החכמים לומדים מסוטה. לכן, כאשר הגמרא דחתה את תשובת הסוטה, היא דוחה רק את תירוץ המקורית שגם ר' שמעון וגם החכמים לומדים מסוטה, אבל עכשיו הלמידה מסוטה נשארת תקפה ביחס לחכמים.--------אני רוצה להזכיר שבהלכות סוטה, רב שך משנה את תשובתו לרמב''ם בגישה הראשונה של הגמרא [בנידה דף ב']. בהלכות סוטה הוא אומר שהתשובה הראשונה של הגמרא היא שגם ר' שמעון וגם התנא קמא מחזיקים בלימוד מסוטה, והלימוד בדרך זו מעמיד בספק את המקרה של מקוה וחבית. אבל גם התנא קמא בא ולומד שאפשר לחבר שתי חזקות, תרתי לריעותא, ולכן זה מה שהופך את המקרה של מקוה לוודאי. זה ההיפך מגישת רב שך בהלכות תרומות. עם זאת, שתי הגישות אפשריות

The background information here is this. The case of the mikve is that it was found lacking the right volume after a person was tovel in it and then touched food that needs to be handled in purity. That is a case of the person being definitely unclean. (However R Shimon disagrees and says if the mikve is in a public domain the food is ok and if in a private domain it is in doubt.) One reason the gemara gives for this is two hazakot are joined. I.e., the hazaka of the person being unclean and the hazaka of the present that the mikve is now known to be lacking. The question on this is from the case of the barrel where a barrel of wine is used to separate truma and it was found to be vinegar. The Tevel is a doubt, but not definite not fixed. Now onto what I would like to explain. The Rambam decided the law that the case of the mikve is definitely unclean, while the case of the barrel is only a doubt. The Gemara itself seems to equate the two cases, so why would the Rambam differentiate between them. Rav Shach gives one answer in the beginning of laws 24of Sota chapter 1 law 3 , and another answer in Laws of Truma chapter 24 law 5. The answer in the laws of sota is saying that the Rambam decided the law like the second approach of the gemara in Nida page 3. The idea is that we learn all two hazakot can be joined. But when we learn from sota, we can only learn to things that are relevant to cleanliness and uncleanliness. I.e., we learn from sota to the case of the mikve which also is relevant to the uncleanliness. But we do not learn from sota to the case of the barrel which is related only to permission and forbidden, i.e., whether the fruit is now ok to eat. The first approach of the gemara is this. The Mishna says the case about the mikve is definitely unclean even in in a public domain. The Gemara is trying to give an answer to the question why is the case of mikve different from sota and it answers that sota is ok in a public domain because there is no privacy in a public domain while privacy is not relevant to the mikve. Then the gemara asks, "But that answer cannot be ok because it is a law from Sinai that all doubts about tuma in a public domain are clean." So the gemara answers a different answer, i.e., two hazakot are joined in the case of the mikve, and so is unclean. Rav Shach noticed that the gemara offers an answer, and rejects it, and then offers another. This provides the basis of the Rambam. For the implication of the gemara is that both R Shimon and the sages agree both the case of the mikve, and the barrel are cases of two hazakot being joined. However, that means only that each is a doubt. But then the sages also learn from sota, and that brings the level up from a doubt to that of certainty. But only the sages learn from sota. So, when the gemara rejected the answer of sota, it only rejects the original clean that both R Shimon and the sages learn from sota, but the learning from sota remains valid in relation to the sages. The background information here is this. The case of the mikve is that it was found lacking the right volume after a person was tovel in it and then touched food that needs to be handled in purity. That is a case of the person being definitely unclean. (However R Shimon disagrees and says if the mikve is in a public domain the food is ok and if in a private domain it is in doubt.) One reason the gemara gives for this is two hazakot are joined. I.e., the hazaka of the person being unclean and the hazaka of the present that the mikve is now known to be lacking. The question on this is from the case of the barrel where a barrel of wine is used to separate truma and it was found to be vinegar. The Tevel is a doubt, but not definite not fixed. I would like to mention that in laws of Sota, Rav Shach changes his answer for the Rambam in the first approach of the Gemara [in nida page 2]. In laws of Sota he says that the first answer of the Gemara is that both R Shimon and the sages hold with learning from sota, and that learning in that way makes the case of mikve and the barrel to be in doubt. But the sages also learn that two hazakot can be joined, and so that is what makes the case of mikve to be certain. This is the opposite of the approach of Rav Shach in laws of Trumot.However both approaches are feasible. ------------------------------------------------------------------------------The רמב’’ם decided the law that the case of the מקוה is definitely טמא while the case of the חבית is only a doubt. The גמרא itself seems to equate the two cases so why would the רמב’’ם differentiate between them. רב שך gives one answer in the beginning of laws of סוטה. and another answer in הלכות of תרומה. the answer in the laws of סוטה is saying that the רמב’’ם decided the law like the second approach of the גמרא in נידה דף ג' ע''א. The idea is that we learn all two חזקות can be joined. But when we learn from נידה, we can only learn to things that are relevant to טהרה and טומאה. I.e., we learn from נידה to the case of the מקוה which also is relevant to the טמא וגם להיתר ואיסור. But we do not learn from נידה to the case of the חבית which is related only to היתר ואיסור, i.e., whether the fruit is now ok to eat. The first approach of the גמרא is this. The משנה says the case about the מקוה is definitely טמא even in in a public domain. The גמרא is trying to give an answer to the question why is the case of מקוה different from סוטה and it answers that סוטה is ok in a public domain because there is no privacy in a public domain while privacy is not relevant to the מקוה. then the גמרא asks but that answers cannot be ok because it is a law from Sinai that all doubts about tuma in a public domain are clean, so the גמרא answers a different answer, i.e., two חזקות are joined in the case of the מקוה and s oy is טמא definitely. Rav Shach noticed that the גמרא offers on answer and rejects ait and then offers another. this provides the basis of the רמב’’ם. for the implication of the גמרא is that both R Shimon and the חכמים agree both the case of the מקוה and the חבית are cases of two חזקות being joined. However, that means only that each is a doubt. But then the חכמים also learn from סוטה, and that brings the level up from a doubt to that of certainty. But only the חכמים learn from סוטה. So, when the גמרא rejected the answer of סוטה, it only rejects the original clean that both ר' שמעון and the חכמים learn from סוטה, but the learning from סוטה remains valid in relation to the חכמים. The background information here is this. The case of the מקוה is that it was found lacking the right volume after a person טבל in it and then touched food that needs to be handled in טהרה. That is a case of the person being definitely טמא. (However, ר' שמעון disagrees and says if the מקוה is in a public domain the food is ok and if in a private domain it is in doubt.) One reason the גמרא gives for this is two חזקות are joined. I.e., the חזקה of the person being טמא and the חזקה of the present that the מקוה is now known to be lacking. The question on this is from the case of the חבית where a חבית of wine is used to separate תרומה and it was found to be vinegar. The טבל is a doubt, but not definite not fixed.I would like to mention that in laws of סוטה, רב שך changes his answer for the רמב''ם in the first approach of the גמרא [in נידה דף ב']. In laws of סוטה he says that the first answer of the גמרא is that both ר' שמעון and the תנא קמא hold with learning from סוטה, and that learning in that way makes the case of מקוה and the חבית to be in doubt. But the תנא קמא also learn that two חזקות can be joined, and so that is what makes the case of מקוה to be certain. This is the opposite of the approach of רב שך in laws of תרומות. However both approaches are feasible.---------------------------------- הרמב''ם הכריע את הדין בענין מקוה הוא בהחלט טמא בעוד שענין החבית הוא רק ספק. נראה שהגמרא עצמו משווה את שני המקרים, ואז למה שהרמב''ם יבדיל ביניהם. רב שך נותן תשובה אחת בתחילת הלכות סוטה, ועוד תשובה בהלכות של תרומה. התשובה בהלכות סוטה היא שהרמב''ם הכריע את הדין כמו הגישה השנייה של הגמרא בנידה דף ג' ע''א. הרעיון הוא שנלמד שאפשר לחבר את כל שתי חזקות. אבל כשאנחנו לומדים מנידה, אנחנו יכולים ללמוד רק דברים שרלוונטיים לטהרה ולטומאה. כלומר, אנו לומדים מנידה למקרה של מקוה, שרלוונטי גם הוא לטומאה, וגם להיתר ואיסור. אבל איננו לומדים מנידה למקרה של חבית, שקשור רק להיתר ואיסור, כלומר, האם הפירות מותרים באכילה כעת. הגישה הראשונה של הגמרא היא זו (ועל פי זה רב שך מסביר את פסק הרמב''ם). המשנה אומרת שהמקרה של מקוה הוא בהחלט טמא אפילו ברשות הרבים. הגמרא מנסה לתת תשובה לשאלה מדוע המקרה של מקוה שונה מסוטה, והיא עונה שסוטה כשרה ברשות הרבים משום שאין פרטיות ברשות הרבים, בעוד שפרטיות אינה רלוונטית למקוה. אז שואלת הגמרא, אך תשובה זו אינה יכולה להיות בסדר, משום שחוק מסיני הוא שכל הספקות לגבי טומאה ברשות הרבים הן טהורות, ולכן הגמרא עונה תשובה שונה, כלומר, שתי חזקות מתאחדות (תרתי לריעותא). רב שך שם לב שהגמרא מציעה תשובה אחת, דוחה אותה ואז מציעה אחרת. זה מה שמספק את הבסיס לרמב"ם. שכן המשמעות של הגמרא היא שגם ר' שמעון וגם החכמים מסכימים שגם במקרה של מקוה וגם במקרה של חבית הם מקרים של שני חזקות המתאחדות. עם זאת, פירוש הדבר הוא רק שכל אחד מהם הוא ספק. אבל אז באו החכמים ולומדים מסוטה, וזה מעלה את הרמה מספק לוודאות. אבל רק החכמים לומדים מסוטה. לכן, כאשר הגמרא דחתה את תשובת הסוטה, היא דוחה רק את תירוץ המקורית שגם ר' שמעון וגם החכמים לומדים מסוטה, אבל עכשיו הלמידה מסוטה נשארת תקפה ביחס לחכמים. הרקע כאן הוא זה. המקרה של המקוה הוא שנמצא חסר נפח מתאים לאחר שאדם טבל בו ואז נגע באוכל שצריך לטפל בו בטהרה. זהו מקרה שבו האדם הוא בהחלט טמא. (עם זאת, ר' שמעון חולק על כך ואומר שאם המקוה נמצאת ברשות הרבים האוכל בסדר ואם ברשות היחיד האוכל בספק.) אחת הסיבות שהגמרא נותנת לכך היא ששתי חזקות מחוברות. כלומר, החזקה של האדם שהוא טמא והחזקה של מקוה שכיום ידוע שחסרה. השאלה בנושא זה היא מהמקרה של חבית שבה משתמשים בחבית של יין כדי להפריד (להפריש) תרומה ונמצא שהיא חומץ. הטבל הוא ספק, אך לא ודאי לא מתוקן אלא רק ספק.------אני רוצה להזכיר שבהלכות סוטה, רב שך משנה את תשובתו לרמב''ם בגישה הראשונה של הגמרא [בנידה דף ב']. בהלכות סוטה הוא אומר שהתשובה הראשונה של הגמרא היא שגם ר' שמעון וגם התנא קמא מחזיקים בלימוד מסוטה, והלימוד בדרך זו מעמיד בספק את המקרה של מקוה וחבית. אבל גם התנא קמא בא ולומד שאפשר לחבר שתי חזקות, תרתי לריעותא, ולכן זה מה שהופך את המקרה של מקוה לוודאי. זה ההיפך מגישת רב שך בהלכות תרומות. עם זאת, שתי הגישות אפשריות

There is a statement in books of Musar [Ethics] (a statement of the sages), "What should one do if he has become liable to the death penalty from heaven? If he was accustomed to learn one chapter, he should learn two chapters. If he was accustomed to learning one page, he should learn two pages." I would like to apply this in my own life, even though it might be easier said than done. I am thinking mainly of the Avi Ezri of Rav Shach that I think would be good to learn in this way; i.e., to learn every day two chapters. Also, I have been thinking to apply this to mathematics and Physics i.e., to read every day a few pages in order with no skipping. The reason I mention this is that it looks that I am in need of some kind of extra help from heaven, and I am also thinking that this statement implies that when one is in need of extra help, he ought to accept doing some extra set of obligation. (I have found that going through my sessions of learning is easier if i learn just one page a day of every session rather than trying to learn a lot from just one session. However I think I might be able to do two chapters of Rav Shach;s Avi Ezri.)-------------------There is a statement in books of מוסר that bring מה יעשה האדם אם נתחייב מיתה מן השמיים? אם היה רגיל ללמוד פרק אחד, ילמד שני פרקים. אם היה רגיל ללמוד דף אחד, ילמד שני דפים If he was accustomed to learn one chapter, he should learn two chapters. If he was accustomed to learning one page, he should learn two pages. I would like to apply this in my own life, even though it might be easier said than done. I am thinking mainly of theאבי עזרי of רב שך that I think would be good to learn in this way; i.e., to learn every day two chapters. Also, I have been thinking to apply this to mathematics and Physics i.e., to read every day a few pages in order with no skipping. The reason I mention this is that it looks that I am in need of some kind of extra help from heaven, and I am also thinking that this statement implies that when one is in need of extra help, he ought to accept doing some extra set of obligation.----------------------יש הצהרה בספרי מוסר (שמביאים מחז''ל) מה יעשה האדם אם נתחייב מיתה מן השמיים? אם היה רגיל ללמוד פרק אחד, ילמד שני פרקים. אם היה רגיל ללמוד דף אחד, ילמד שני דפים. הייתי רוצה ליישם את זה בחיי, למרות שאולי קל יותר לומר מאשר לעשות. אני חושב בעיקר על האבי עזרי של רב שך שלדעתי יהיה טוב ללמוד בדרך זו; כלומר, ללמוד כל יום שני פרקים. בנוסף, חשבתי ליישם זאת על מתמטיקה ופיזיקה, כלומר, לקרוא כל יום שני עמודים לפי הסדר בלי לדלג. הסיבה שאני מזכיר זאת היא שנראה שאני זקוק לעזרה נוספת משמיים, ואני גם חושב שההצהרה הזו מרמזת שכאשר אדם זקוק לעזרה נוספת, עליו לקבל על עצמו סדרה נוספת של התחייבויות. (I have found that going through my sessions of learning is easier if I learn just one page a day of every session rather than trying to learn a lot from just one session. However, I think I might be able to do two chapters of האבי עזרי ל רב שך -----------------------------------------------------------According to Reb Chaim of Voloshin it is also a segula to recall and imbed in ones mind that there is no other power in the world besides God since God made and controls all.לפי רב חיים מוואלשין, זוהי סגולה לזכור ולהטמיע בתודעה שאין כוח אחר בעולם מלבד אלוהים, מאחר שאלוהים ברא ושולט בכל

zb8 C Minor midi zb8 C Minor nwc

תמורה י''ז ע''ב, הרמב''ם הלכות תמורה, פרק ד', הלכה ט'

ברצוני להסביר מה לדעתי תשובתו של רב שך לגבי רמב''ם מסויים. הרמב''ם כותב בהלכות תמורה פרק ד' הלכה ט' שהוולד שנולד מבהמה עם מום הוא כמו הולד שנולד מבהמה תמימה, וניתן להקריבו לכל מה שהוא נועד. נראה שזה מתנגד לגמרא בתמורה דף י''ז ע''ב משמואל שמביא פסוק שאומר הוולד שנולד מבהמה עם מום נחשב ראוי למזבח רק לדעת ר' אלעזר, שכן ר' אלעזר מחזיק אפילו ולד שנולד מנקבה מקודשת לעולה ניתן להביא כקרבן. אבל בר פדא אמר שהפסוק הזה נועד לומר לנו לכל הדעות שהבהמה שנולדה מנקבה שיש לה מום חייבת ללכת לשדה לרעות עד שתקבל מום, ואז נמכרת ובכסף הזה קונים קורבן חדש. {הרמב"ם כותב שאפילו החכמים קובעים שניתן להקריב את הבהמה. זה נראה סותר גם את שמואל וגם את בר פדא.} אני חושב שרב שך מתכוון לענות על הסתירה לכאורה הזו כך. הגמרא מתייחסת למקרה שבו לבהמה היה מום, ולאחר מכן היא קוּדשה. עם זאת, הרמב"ם מתייחס למקרה שבו הבהמה קוּדשה, ואז קיבלה מום. [ההבדל הוא במקרה האחרון; הקדושה הייתה מושלמת, ורק מאוחר יותר הגיע המום.הבדל זה נראה ברור כשלעצמו, למעט העובדה שהרמב"ם לא כתב דבר שיכול להצביע על כך שזו כוונתו] זה יתאים היטב לגישתו הכללית של רב שך בהבנתו את הרמב"ם שבאופן כללי וולד מקושר להאם כאשר סוג הקידוש עצמו נדחק. ונראה שקיום מום משתלב בסוג זה של קדושה נדחקת (קדושה דחויה). שכן רב שך מבחין בין קדושה שנדחקת כמו במקרה של נקבה המקודשת להיות קורבן עולה לעומת מקרה של שני שותפים שיש להם בהמה שאחד הקדיש