הייתי שוב בקרב הליטאים (הדבקים בעקרונותיו של הגר"א) ועיינתי ברעיונותיו של ר' נחום ממיר. לאחר מכן, בדרכי חזרה מהים, עלו בדעתי כמה נקודות שלא עמדתי עליהן קודם לכן. אחת מהן היא שמתעוררת קושיה חזקה הן על הראב"ד, והן על הרמב"ם. בקיצור, נראה כי לסוגיית "הודאה במקצת" אין כמעט רלוונטיות להלכה זו. נניח שאדם אחד טוען: "נתת לי [כמשכון או כפיקדון] חיטים", ואילו האחר משיב: "אלו היו שעורים". הוא אינו חייב דבר. אם מדובר במקרה שבו קיים גם פיקדון כספי (או דבר אחר שהצד השני מסכים לקיומו), הרי שזהו מקרה של "מודה במקצת"; במצב זה עליו להישבע, לשלם את החלק שהוא מודה בו, ולהיות פטור מתשלום החלק האחר. מדוע בחר הרמב"ם לכתוב הלכה זו דווקא בהקשר של "מודה במקצת"? ייתכן שהייתה לו סיבה לקבוע זאת שם, בעוד שבמקרה אחר – שבו קיימת רק מחלוקת בשאלה אם מדובר בחיטים או בשעורים (או במשכון או בפיקדון), כאשר צד אחד טוען "אני חייב לך חיטים" והשני משיב "אינך חייב לי זאת, אלא שעורים" – ייתכן שהרמב"ם סבור שאין הוא חייב דבר. מכל מקום, בכל הנוגע למשכון או פיקדון ולסוגיית "מודה במקצת", הראב"ד סבור שמדובר בשני מקרים נפרדים; לפיכך, לדעתו, האדם אינו חייב לשלם את החלק האחר, וגם אינו נדרש להישבע. יתרה מכך, נראה כי הראב"ד – ואולי אף הרמב"ם במקרה זה – פועלים בניגוד לשני עקרונות ידועים: האחד, ש"כל האומר 'לא לוויתי' – הרי הוא כאומר 'לא פרעתי'"; והשני, שאדם נאמן על עצמו כנגד מאה עדים. על פי עקרונות אלו, אם אדם טוען שהוא חייב שעורים, הרי שעל בית הדין לקבל את דבריו, גם אם המלווה אינו טוען דבר

I was again by the Litvacks [that stick with the principles of the GRA] and I was looking at the ideas of Rav Nachum of the mir. So later coming back from the sea it occurred to me a few things which I had not realized beforehand. One is that there is a strong question on the raavad but also on the Rambam. in short, the issue of admission in part seems to have little relevance to the law. Let’s say one person says you gave me [as a pledge or deposit] wheat and the other says it was barley. He owes nothing. If it is a case there is also a deposit of money or anything else to which the other agrees, then it would be a case of admission in part and he would take an oath, and pay the part he admits to, and not pay the other part. But why would the Rambam write this law specifically by admission in part? It might be he had a reason to hold it there, while in another case where there is only a disagreement if he has wheat or barley, or a pledge or a deposit and one claims "I owe you wheat" and the another says "You do not owe me that, but rather barley." There maybe the Rambam would hold he is not liable. At least in terms of wheat or barley and admission in part the Raavad holds these are two separate types and he would not owe the other part nor take an oath. Furthermore, the Raavad and maybe the Rambam here seem to be going against two known principles, “Anyone who says ‘I did not borrow’ is as if he said ‘I did not repay,’” and a person is believed about himself like a hundred witnesses. According to these principles, if he says he owes barley, then the court should take him at his word even if the lender claims nothing.----------------------- I was again by the Litvacks [that stick with the principles of the GRA] and I was looking at the ideas of רב נחום of the מיר. So later coming back from the sea it occurred to me a few things which I had not realized beforehand. One is that there is a strong question on the ראב’’ד but also on the רמב’’ם. in short, the issue of admission in part seems to have little relevance to the law. Let’s say one person says you gave me [as a pledge or deposit] wheat and the other says it was barley. he owes nothing. If it is a case there is also a deposit of money or anything else to which the other agrees then it would be a case of admission in part, and he would take an oath, and pay the part he admits to and not pay the other part. \But why would the רמב’’ם write this law specifically by admission in part. It might be he had a reason to hold it there while in another case where there is only a disagreement if he has wheat or barley, or a pledge or a deposit and one claims I owe you wheat and the another says you do not owe me that but rather barley. There maybe the רמב’’ם would hold he is not liable. At least in terms of wheat or barley and admission in part the ראב’’ד holds these are two separate types and he would not owe the other part nor take an oath. Furthermore, the ראב’’ד and maybe the רמב’’ם here seem to be going against two known principles, “Anyone who says ‘I did not borrow’ is as if he said ‘I did not repay,’” and a person is believed about himself like a hundred witnesses. According to these principles, if he says he owes barley, then the court should take him at his word even if the lender claims nothing.

קיים דיון בין הרמב"ם לבין הראב"ד (המובא בטור ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח) בשאלה האם פיקדון ומשכון נחשבים לאותו סוג של דבר. הראב"ד סבור שאינם נחשבים לאותו סוג. [שאם היו נחשבים לאותו סוג כדעת הרמב''ם, הרי שהודאה בחלק מהתביעה – כלומר, הודאה באחד מהם אך לא בשני – הייתה נחשבת ל"הודאה במקצת".] המקרה הנדון הוא שאדם מודה כי נמצא בידו משכון השייך לאדם אחר. אולם, הצד השני טוען כי נמצא בידו גם פריט נוסף; המלווה טוען שמדובר במשכון, בעוד שהלווה טוען שמדובר בפיקדון. במצב זה, על המלווה להשיב את שני הפריטים, אך הוא אינו חייב להישבע. ניתן לשאול: "מדוע שיהיה חייב בשבועה, אם ממילא הוא משיב את שני החפצים?" יתרה מכך, מה לגבי הכלל ש"שווה כסף ככסף" (כלומר, חפץ בעל ערך כספי נחשב ככסף עצמו)? ביחס לשאלה זו, ניתן להשיב שהכלל פועל בכיוון אחד בלבד: אם נדרש "כסף", אזי חפץ בעל ערך כספי יכול להיחשב ככסף; אך אין הדבר פועל גם בכיוון ההפוך – כלומר, כסף אינו נחשב כ"חפץ בעל ערך כספי". במילים אחרות, אין מגדירים את מהותו של חפץ אך ורק על פי ערכו הכספי. עיין בספר אבי עזרי ה' אישות פרק ג' הלכה א'.

There is an argument between the Rambam and the Raavad (brought in the Tur-Shulchan Aruch, Choshen Mishpat 88) if a deposit and a pledge are considered to be the same type. The Raavad holds they are not. [If they would be, then admitting to one, but not the other, would be considered admission in part.] The case is a person admits he has a pledge of another. However, the other says he also has another pledge, but the lender says the other thing was a deposit. he would have to give back both things, but not have to take an oath. Furthermore what about that which has monetary value is like money? On this later question, you can answer that the arrow works only in one direction, i.e., if you need money, then an object with monetary value can be considered as money, but not that an object is considered as an object that is worth money. That is, you do not reduce the value of an object to its monetary value. see the Avi Ezri of Rav Shach in Laws of Marriage, chapter 3 law 1.=======================There is an argument between the רמב''םand the ראב’’ד (brought in the טור-שלחן ערוך חושן משפט פרק פ''ח) if a deposit and a pledge are considered to be the same type. The ראב’’ד holds they are not. [If they would be, then admitting to one, but not the other, would be considered admission in part.] The case is a person admits he has a pledge of another. However, the other says he also has another pledge, but the lender says the other thing was a deposit. he would have to give back both things, but not have to take an oath. ” Furthermore, what about that which has monetary value is like money? [שווה כסף ככסף.] On this later question, you can answer that the arrow works only in one direction, i.e., if you need money, then an object with monetary value can be considered as money, but not that an object is considered as an object that is worth money. That is, you do not reduce the value of an object to its monetary value. see the אבי עזרי,פרק ג' הלכה א---------------------------------- rav shach points out that to the rambam, that which is worth money can acquire like an exchange, not acquistion by money.

קידושין (דף ג' עמוד א')

המשנה קובעת כי אישה יכולה להינשא בשלוש דרכים: בכסף, בשטר או בביאה. הגמרא במסכת קידושין (דף ג' עמוד א') שואלת: מה באה המשנה למעט? את דרך ה"חליפין" (כלומר, "קניין סודר"). ניתן היה לחשוב שהלימוד לכך שאישה נקנית בכסף מגיע מ"גזרה שווה" של המילה "קיחה" – הנלמדת מפרשת שדה עפרון; ומאחר שאנו יודעים ששדה ניקנית גם באמצעות חליפין, הרי שייתכן שגם אישה תיקנה כך. על כך משיבה המשנה שחליפין אינם דרך תקפה לקידושין. אך הגמרא מקשה: מדוע באמת הם (חליפין) אינם תקפים? התשובה היא: משום שקניין חליפין פועל גם על ידי חפצים שערכם פחות מ"פרוטה", בעוד שאישה לא תסכים להינשא תמורת דבר ששוויו פחות מפרוטה. אך נשאלת השאלה: מה משנה אם היא אינה חפצה בכך? הרי ממילא אישה אינה יכולה להינשא בניגוד לרצונה, גם אם מדובר בסכום עתק (כמו מיליון דולר). אם כן, אם היא מסכימה להינשא (גם תמורת סכום הנמוך מפרוטה) – הרי שהיא מסכימה! אלא, שטיעון זה תקף רק אם ה"גזרה שווה" היא מן התורה (דאורייתא) – שאז היא מחייבת באופן מוחלט; ומכיוון שקניין חליפין תקף לגבי שדה, הוא היה אמור להיות תקף גם לגבי אישה. מכאן אנו מבינים מדוע הרמב"ם סבר שגזרה שווה זו היא מ"דברי סופרים" (דרבנן)—שהרי הגמרא בעצמה אינה מחשיבה כמוחלט

Tractate Kidushin page 3 side a

The Mishna says a woman can be married in three ways: by money, a document or sex. the gemara kidushin page 3a asks what is the Mishna intending to exclude? exchange. [i.e. kinyan sudar]. you might have thought that we learn marriage by money from a gezera shava acquire from the field of efron and we know that a field can be acquired by exchange. therefore, the Mishna tells us that exchange is excluded. but then the gemara asks but why should it be excluded. answer because exchange works even for things that are less than a pruta a penny and a woman would not agree to be married by something less than a penny. But who cares if she does not like it? After all, no woman can be married against her will even for a million dollars. So, if she agrees to be married (for less than a penny), then she agrees. But that would be so only if the gezera shava is from the Torah. Then it would be absolute. And since exchange would work in the case of a field, then that is that. So now we know why the Rambam held this gezera shava is from the words of the scribes.---------------------The משנה says a woman can be married in three ways: by money, a document or sex. The גמרא קידושין ג' ע''א asks what is the משנה intending to exclude? Exchange, [i.e. קניין סודר]. You might have thought that we learn marriage by money from a גזרה שווה קיחה קיחה משדה עפרון ,and we know that a field can be acquired by exchange. Therefore, the משנה tells us that exchange is excluded. But then, the גמרא asks, "But why should it be excluded? Answer: because exchange works even for things that are less than a פרוטה and a woman would not agree to be married by something less than a פרוטה. But who cares if she does not like it? After all, no woman can be married against her will even for a million dollars. So, if she agrees to be married (for less than a penny), then she agrees. But that would be so only if the גזרה שווה is דאורייתא. Then it would be absolute. And since exchange would work in the case of a field, then that is that. So now we know why the רמב''ם held this גזרה שווה is from דברי סופרים.

בבא מציעא דף ד', בתובות דף ט''ז במשנה

עיינתי אתמול בחידושים של רב נחום (ממיר), ונוכחתי לדעת שהוא טוען את אותו הדבר שטען רב שך. הרי הרמב"ם כתב (בהלכות טוען ונטען, פרק ד' הלכה ד') שאם מלווה אוחז בשטר ואומר ללווה: "אתה חייב לי את ה-50 הנקובים בשטר זה, ועוד 50 נוספים", והלווה מודה בחלק מהסכום (ב-50 שבשטר) – הלווה אינו חייב בשבועת "מודה במקצת". זאת, כיוון שכל נכסיו משועבדים להלוואה. הנטייה הטבעית היא לומר שכוונת הרמב"ם היא למה שנאמר בגמרא: "אין נשבעין על שיעבודי קרקעות". אולם, הסבר זה מותיר את הרמב"ם חשוף לקושייתו של הראב"ד (בהלכות אישות, פרק ט"ז הלכה כ"ה) – במקרה שבו אדם מודה שהוא חייב 100 לגרושתו, ומתחייב בשבועת "מודה במקצת", אף על פי שהתביעה היא על סך 200 ואין נמצא שום כתובה. רב נחום ציין כי הרמב"ם אינו מזכיר כלל "שיעבוד קרקעות", אלא מציין ש"כל נכסיו משועבדים" (בדומה לחוב הלוואה רגיל). רב נחום כתב כי הגמרא הציעה מספר תירוצים לקושיה, ואחד מהם היה ש"אין נשבעין על שיעבודי קרקעות"; והוא הציע כי הרמב"ם דחה תירוץ זה. הבנתי שזו בדיוק טענתו של רב שך, שכן רב שך הסביר שהשיעבוד אינו חל על הקרקע בלבד, אלא גם על גופו של הלווה. תהיתי רבות לגבי הסבר זה, שכן הוא נראה לכאורה בלתי סביר; הרי שיעבודי קרקעות הם, במהותם, שיעבודים החלים על החייב עצמו. ואז הבנתי שרב שך אומר אותו דבר כמו רב נחום [בלי החלק האמור בגלוי שהרמב''ם דחה את הטענה על שיעבוד קרקע, אבל זה משתמע בתשובתו.]. ולמה ידחה הרמב''ם תשובה זו? כי זה סותר את מה --------------הערה מאוחרת: לאחר מספר ימים ראיתי שבהלכות טוען ונטען, פרק ד' הלכה ד', הרב שך אכן מביע דעה שונה מזו שכתבתי. הרמב"ם כותב שאין האדם נחשב כמי שחייב שבועה במקרה של הודאה במקצת משום שכל נכסיו משועבדים להלוואה. הרב שך מציין שם כי כוונתו היא למה שנאמר בגמרא – שאין נשבעים על כפירת שיעבוד בקרקעות. אי לכך, עלי לשקול שוב את כוונתו של הרב שך בדבריו בהלכות אישות (פרק ט"ז, הלכה כ"ה)שהגמרא כבר קבעה פעמים רבות שלא נשבעים על קרקעות בלי קשר להלוואה