הרמב"ם כתב שכאשר יהודי קונה מגוי (מבלי לקחת את החפץ), ומשלם בכסף הקדש, היהודי עובר על מעילה, (באמצעות כסף המקדש לתועלת חול). (אבל כאשר יהודי קונה מיהודי אחר, ומשלם בכסף הקדש (מבלי לקחת את החפץ), הוא לא עובר על מעילה. עכשיו רב שך שואל על כך, שגם כאשר יהודי קונה מיהודי אחר, עליו לעבור על האיסור כי מדין התורה כסף רוכש. עכשיו זה מה שאני חושב על כך. פסיקת הרמב"ם אינה בעיה כי היא ישירות מהגמרא בעבודה זרה דף ס"ג. אם אדם משלם בכבשה לזונה שהיא גויה, היא רוכשת אותה עוד לפני שהיא לוקחת אותה כי כסף רוכש, והמין הוא במקום הכסף שמשלם עבור הכבש. ניתן גם לראות בכך ישירה מהגמרא בבבא מציעא דף מ''ח מכיוון שהברייתא שרבא מביא כתמיכה לריש לקיש יכולה בקלות להיחשב כמתייחסת לגוי כפי שכותב שם התוספות. השאלה היחידה היא מה ההיגיון מאחורי כל זה. על פי בעל המאור, הדין שיהודי רוכש באמצעות משיכה הוא לטובת המוכר. הרמב"ן חולק על כך וקובע שזה לטובת שניהם. אבל בכל מקרה, זה לטובת הצדדים המעורבים. לכן, במקרה שבו יהודי קונה חפץ מגוי, אין גזירה של חכמים לטובת הגוי. לכן, הוא רוכש את הכסף ששולם לו מיד גם אם היהודי לא רוכש את החפץ עד שהוא אוסף אותו (כפי שהמהר"ם מלובלין כותב בעבודה זרה דף ס''ג. לכן, היהודי עובר על מעילה מיד משום שהכסף יצא מרשות הקדש. ואף על פי שרב שך מביא מאחרונים שהרמב"ם אינו מחזיק עם שינוי רשות במעילה, עדיין ישנן ראיות רבות לכך שהוא כן. לדוגמה, הוא קובע שאם אדם מתחתן עם אישה באמצעות כסף הקדש על ידי שוגג היא נשואה. זהו מקרה של שינוי רשות. אבל האם זה גם להפיק תועלת מהכסף? אני חושב שהתועלת במקרה זה הולכת לאישה. אז עכשיו אנו מבינים את הרמב"ם. כאשר יהודי קונה מגוי, הוא עובר על מעילה משום שהגוי רכש את הכסף מיד. אבל כאשר הוא קונה מיהודי, אף אחד מהצדדים לא רוכש דבר עד שהקונה מושך את החפץ