רמב''ם ה' מלווה ולווה פרק כ''ג הלכה א' ו הלכה י'

לדעתי, הרמב"ם מסביר את החוק בנוגע לאדמה המוקצאת לתשלום הלוואה (אפותיקי) שהאפותיקי נמצא ברשות המלווה, ולכן החוק דומה לחוק בבבא מציעא דף ק''י של מבול שעקר ונטע עץ בשדה של שכן. שם הרווחים מתחלקים מכיוון שחלק מהרווחים נגרמים מהאדמה, וחלקם נגרמים מהעץ. לכן, במקרה של אפותיקי, הרווחים מתחלקים בין המלווה לקונה. זה שונה מהלוואה רגילה שבה כל רכוש הלווה נמצא תחת שיעבוד של המלווה, אך הוא אינו נחשב ברשות המלווה. לכן, כוחו של המלווה אינו נובע מכך שהאדמה שלו גרמה לרווח, אלא בגלל התנאי המוצהר או הלא מוצהר במכירה, "מה שברשותי, או מה שאקנה, יהיה תחת שיעבוד לשלם עבור הלוואה זו". במקרה כזה, השיעבוד היחיד של הנכס הוא למלווה. [הקונה יצטרך להשיב את הפסדיו מהמוכר, הלווה.] לפיכך, כל הרווח במקרה זה הולך למלווה]. באופן זה ניתן להבין מה נראה סותר ברמב"ם. שכן בחוק הלוואה רגילה, הרמב"ם כותב שהמלווה מקבל את כל הרווח מהנכס הנמכר. אבל במקרה של אפותיקי (שבו הייתם חושבים שיש לו יותר זכות על הרווחים), הוא מקבל רק מחצית מהרווחים. זה קרוב לאופן שרב שך מסביר את הרמב''ם אבל קצת שונה. אני מתיחס לשבח ורב שך מתייחס להוצאות