Matter and צורה equal עצם and טופס or מצב according to the חובות לבבות
This comes from Aristotle equates עצם with צורה. The question of the third man that was asked by Aristotle and also Plato himself. Based on an computer algorithm I answered: "the third איש" is not a איש. That is a good answer to some degree. But it leaves me wondering. Why is a איש considered a איש because יש לו חלק of this צורת of איש which is itself not a man? That is my answer does not seem to answer the question but rather evade it.
One could ask here the question that היפוליטוס asks on Aristotle שאלה זו. That is בהמיות as such does not exist. So how can it be the motivating force that makes animals exist? The fact is Aristotle tries to avoid this by equating form with species, not with genus. To Aristotle the form is the essence, not that which is stable under שינויים. But it also seems to be a good question. You could put it in this way. The individual animal depends on the צורה for its existence, but the צורה itself depends on each individual animal for it's existence. So which one is it? Another issue is in his book, the Metaphysics Aristotle equates substance with form. The problem is that this does not correspond to Aristotle's' book, the Categories where primary substance is the פרט. Also there is an essential סתירה within the Metaphysics itself. Up until the later chapters Aristotle argues substance is a universal. Then at the end he argues forcefully against this. Another issue. There are two separate answers for the חובות לבבות. One is that he simply means like Aristotle that substance is form. The other answer is form and matter equal together substance and mode. But form by itself does not equal substance. But that is a different answer. That would mean is matter just a טופס. In my final answer there I go into the Kantian approach and bring a proof from the fact that Nature violates Bell's inequality. That seems like a good answer but goes with the idea that substance is essence, not that which survives under changes. That is Aristotle's approach and it leaves out the need for time. Bell's Inequality proves Kant. Reality is subjective. The electron has no objective time frame or space frame until it is measured.
But the rules of reality are objective. That is to say universals are objective. An example would be Schrodinger's equation. This shows Aristotle was right that the main reality of this world is universals
צורה עם חומר שווים לעצם וטופס (או מצב) לפי החובות הלבבות. זה מגיע מאריסטו שמשווה עצם עם צורה. יש שאלה של האיש השלישי שהתבקשה על ידי אריסטו וגם אפלטון עצמו. בהתבסס על אלגוריתם מחשב עניתי: "את האיש השלישי" אינו איש. זוהי תשובה טובה במידה מסוימת. אבל זה משאיר אותי תוהה. למה איש נחשב איש כי יש לו חלק עם צורה זו של איש אשר הוא עצמו לא יאש? תשובתי לא נראית לענות על השאלה אלא משתמטת ממנה. אפשר לשאול כאן את השאלה שהיפוליטוס שואל על אריסטו. כלומר בהמיות אינה דבר קיים. אז איך זה יכול להיות הכוח המניע שגורם לחיה להתקיים? העובדה היא אריסטו מנסה למנוע שאה זאת על ידי השוואת צורה עם מין, לא עם סוג (גנוס). לאריסטו הצורה היא המהות, לא דבר אשר הוא יציב תחת שינויים. אבל זו נראית שאלה טובה. אתה יכול לומר את זה ככה. חית הפרט תלוי בצורה לקיומה, אז איך צורה עצמה תלויה בחיה פרטית לקיומה. אז איזה מהם הוא נכון? סוגיה נוספת. בספר המטאפיסיקה אריסטו משווה עצם עם טופס. הבעיה היא שזה לא מתאים לספר של אריסטו הקטגוריות שעצם עיקרי הוא הפרט. כמו כן קיימת סתירה הכרחית בתוך מטאפיזיקה עצמה. עד הפרקים המאוחרים אריסטו טוען חומר הוא אוניברסלי. אז בסוף הוא טוען בתקיפות נגד זה. עוד נושא. ישנן שתי תשובות נפרדות עבור חובות לבבות . האחת היא כי הוא פשוט אומר כמו אריסטו כי עצם הוא צורה. התשובה השנייה היא צורה וחומר יחד שווים לעצם ומצב. אבל הצורה כשלעצמו אינה שווה לעצם. עוד דבר. בתשובה הסופית שלי אני נכנס לגישה קנטיאנית ומביא הוכחה מן העובדה כי הטבע מפרה את השוויון של בל. זה נראה כמו תשובה טובה אבל הולך עם הרעיון כי עצם הוא מהות, לא דבר אשר שורד תחת שינויים. זו השקפת העולם של אריסטו שהיא מזניחה את הצורך בהשקעת זמן. שוויון בל מוכיח קאנט. המציאות היא סובייקטיבית. לאלקטרון אין מרחב זמן או מקום אובייקטיבית עד שהוא נמדד. אבל הכללים של מציאות הם אובייקטיביים. כלומר האוניברסלים הם אובייקטיביים. דוגמה לכך תהיה המשוואה של שרדינגר.
So it looks like the idea of Aristotle of having substance equal species or universals makes sense
This comes from Aristotle equates עצם with צורה. The question of the third man that was asked by Aristotle and also Plato himself. Based on an computer algorithm I answered: "the third איש" is not a איש. That is a good answer to some degree. But it leaves me wondering. Why is a איש considered a איש because יש לו חלק of this צורת of איש which is itself not a man? That is my answer does not seem to answer the question but rather evade it.
One could ask here the question that היפוליטוס asks on Aristotle שאלה זו. That is בהמיות as such does not exist. So how can it be the motivating force that makes animals exist? The fact is Aristotle tries to avoid this by equating form with species, not with genus. To Aristotle the form is the essence, not that which is stable under שינויים. But it also seems to be a good question. You could put it in this way. The individual animal depends on the צורה for its existence, but the צורה itself depends on each individual animal for it's existence. So which one is it? Another issue is in his book, the Metaphysics Aristotle equates substance with form. The problem is that this does not correspond to Aristotle's' book, the Categories where primary substance is the פרט. Also there is an essential סתירה within the Metaphysics itself. Up until the later chapters Aristotle argues substance is a universal. Then at the end he argues forcefully against this. Another issue. There are two separate answers for the חובות לבבות. One is that he simply means like Aristotle that substance is form. The other answer is form and matter equal together substance and mode. But form by itself does not equal substance. But that is a different answer. That would mean is matter just a טופס. In my final answer there I go into the Kantian approach and bring a proof from the fact that Nature violates Bell's inequality. That seems like a good answer but goes with the idea that substance is essence, not that which survives under changes. That is Aristotle's approach and it leaves out the need for time. Bell's Inequality proves Kant. Reality is subjective. The electron has no objective time frame or space frame until it is measured.
But the rules of reality are objective. That is to say universals are objective. An example would be Schrodinger's equation. This shows Aristotle was right that the main reality of this world is universals
צורה עם חומר שווים לעצם וטופס (או מצב) לפי החובות הלבבות. זה מגיע מאריסטו שמשווה עצם עם צורה. יש שאלה של האיש השלישי שהתבקשה על ידי אריסטו וגם אפלטון עצמו. בהתבסס על אלגוריתם מחשב עניתי: "את האיש השלישי" אינו איש. זוהי תשובה טובה במידה מסוימת. אבל זה משאיר אותי תוהה. למה איש נחשב איש כי יש לו חלק עם צורה זו של איש אשר הוא עצמו לא יאש? תשובתי לא נראית לענות על השאלה אלא משתמטת ממנה. אפשר לשאול כאן את השאלה שהיפוליטוס שואל על אריסטו. כלומר בהמיות אינה דבר קיים. אז איך זה יכול להיות הכוח המניע שגורם לחיה להתקיים? העובדה היא אריסטו מנסה למנוע שאה זאת על ידי השוואת צורה עם מין, לא עם סוג (גנוס). לאריסטו הצורה היא המהות, לא דבר אשר הוא יציב תחת שינויים. אבל זו נראית שאלה טובה. אתה יכול לומר את זה ככה. חית הפרט תלוי בצורה לקיומה, אז איך צורה עצמה תלויה בחיה פרטית לקיומה. אז איזה מהם הוא נכון? סוגיה נוספת. בספר המטאפיסיקה אריסטו משווה עצם עם טופס. הבעיה היא שזה לא מתאים לספר של אריסטו הקטגוריות שעצם עיקרי הוא הפרט. כמו כן קיימת סתירה הכרחית בתוך מטאפיזיקה עצמה. עד הפרקים המאוחרים אריסטו טוען חומר הוא אוניברסלי. אז בסוף הוא טוען בתקיפות נגד זה. עוד נושא. ישנן שתי תשובות נפרדות עבור חובות לבבות . האחת היא כי הוא פשוט אומר כמו אריסטו כי עצם הוא צורה. התשובה השנייה היא צורה וחומר יחד שווים לעצם ומצב. אבל הצורה כשלעצמו אינה שווה לעצם. עוד דבר. בתשובה הסופית שלי אני נכנס לגישה קנטיאנית ומביא הוכחה מן העובדה כי הטבע מפרה את השוויון של בל. זה נראה כמו תשובה טובה אבל הולך עם הרעיון כי עצם הוא מהות, לא דבר אשר שורד תחת שינויים. זו השקפת העולם של אריסטו שהיא מזניחה את הצורך בהשקעת זמן. שוויון בל מוכיח קאנט. המציאות היא סובייקטיבית. לאלקטרון אין מרחב זמן או מקום אובייקטיבית עד שהוא נמדד. אבל הכללים של מציאות הם אובייקטיביים. כלומר האוניברסלים הם אובייקטיביים. דוגמה לכך תהיה המשוואה של שרדינגר.
So it looks like the idea of Aristotle of having substance equal species or universals makes sense
