zb33 C Minor

סוגיית המשכון בבא מציעא מ''ח, ובבא מציעא דף ל''ד בעניין רב הונא שהמלווה לוקח שבועה שהמשכון אינו ברשותו

במקרה שבו המלווה טוען ששווי המשכון היה מחצית מסכום ההלוואה (והמשכון אבד ברשלנות), והלווה טוען ששוויו היה שלושה-רבעים מסכום ההלוואה – הדין הוא שהמלווה נשבע שאין המשכון ברשותו עוד, והלווה נשבע לגבי שווי המשכון, ומשלם את הרבע מסכום ההלוואה שהוא מודה בו. הרמב"ן מקשה: מדוע ייחשב הדבר למקרה של "מודה במקצת"? מדוע שלא יוכל הלווה לטעון: "שמא המשכון עדיין נמצא אצל המלווה, ולפיכך אינני חייב לשלם דבר עד שאקבל אותו בחזרה"? הרב שך מתרץ, שברגע שמחייבים את המלווה להישבע, לא ניתן עוד לומר שאין מאמינים לו. הקשיתי על כך ממקרה המובא בהלכות שאלה ופיקדון (פרק ו', הלכה א'), שבו פוסק הרמב"ם כי ברגע שהמלווה מסכים לשלם את דמי המשכון, וקיים בשוק חפץ דומה, אין הוא חייב להישבע; וממילא, קושיית הרמב"ן חוזרת למקומה. עם זאת, יש בידי תשובה לקושיה זו: במקרה שלנו, קיימת מחלוקת לגבי שווי המשכון; ורק במקרה שבו המלווה היה מסכים לוותר על תשלום ההלוואה בהתאם לשווי המשכון שטוען לו הלווה – רק אז היה הלווה מחויב להאמין למלווה

In laws of loans chapter 13 law 4 and laws of borrowing chapter 6 law 1

In a case where a lender says the pledge was worth 1/2 of the loan (and it was lost through negligence), and the borrower claims it was worth 3/4's of the loan, the law is the lender takes an oath that he does not have the pledge anymore, and the borrower takes an oath about the value of the pledge, and the borrower pays the 1/4 of the loan that he admits to. The Ramban asks, "Why would this be a case of admission in part? Why not let the borrower claim, 'Perhaps the lender still has the pledge, and thus I am not obligated to pay anything until he gets it back?'" Rav Shach answers that once you have the lender take an oath, you do not have the possibility to say you do not believe him. I asked on this from a case in Laws of Borrowing (chapter 6, law one) where the Rambam (Maimonides) says once the lender agrees to pay for the pledge, and a similar type is available in the market, he does not have to take an oath. And thus, the question of the Ramban (Nachmanides) returns. However, I can answer this question. In our case, there is a disagreement about the value of the pledge. It is only in a case where the lender would agree to forgo on the payment of the loan according to what the borrower claims was the value of the pledge, that the borrower would have to believe the lender.----------------------In a case where a lender says the pledge was worth 1/2 of the loan it was lost through negligence and the borrower claims it was worth 3/4's of the loan, the law is the lender takes an oath that he does not have the pledge anymore, and the שואל takes an oath about the value of the pledge, and the שואל pays the 1/4 of the loan that he admits to. The רמב''ן asks, "Why would this be a case of admission in part? Why not let the שואל claim, "Perhaps the lender still has the pledge, and thus is not obligated to pay anything until he gets it back?" רב שךanswers that once you have the lender take an oath, you do not have the possibility to say you do not believe him. I asked on this from a case in הלכות שאלה ופיקדון פרק ו' הלכה א' where the רמב''ם says once the lender agrees to pay for the pledge, and a similar type is available in the market, he does not have to take an oath. And thus, the question of the רמב''ן returns. However, I can answer this question. In our case, there is a disagreement about the value of the pledge. It is only in a case where the lender would agree to forgo on the payment of the loan according to what the שואל claims was the value of the pledge, that the שואל would have to believe the lender.

בהלכות מלווה ולווה (פרק י"ג, הלכה ד'), מביא רב שך רעיון חשוב: ברגע שצד אחד נשבע, אין לצד השני אפשרות לטעון שאינו מקבל את תוקפה של השבועה. עם זאת, בהלכות אישות (פרק ט"ז, הלכה כ"ה), הוא עצמו מעלה שאלה על גישה זו. הוא מביא מקרה שבו קיימות שתי קבוצות עדים הנוגעות לשני מסמכים, וכל קבוצה סותרת את רעותה – מצב שבו ההלכה מחייבת את האדם להישבע. רב שך עצמו מציין שם שדבר זה עומד בסתירה לרעיון שיש לקבל את השבועה, לצד שאלות נוספות שהוא מעלה שם. ניתן לומר שמדובר במקרה של "סוגיות חלוקות" – כלומר, מקומות שונים בש"ס שבהם דברי האמוראים במקום אחד סותרים את דברי האמוראים במקום אחר. [השתמשתי ברעיון זה כדי ליישב את הסתירה בין הגמרא במסכת שבת לבין הגמרא במסכת פסחים, בנוגע לשיטת רבנו תם ולזמן תחילת הלילה.-----------------עם זאת, עלה בדעתי שישנה תשובה טובה יותר. הרמב"ם מוסיף שהסיבה לכך שהלווה נשבע היא שהוא מודה בחלק מהחיוב, מודה במקצת. ברור שבכל מקרה שבו המלווה אינו נשבע –כך הלווה יכול לומר "אינני יודע אם המשכון עדיין ברשותו" – הלווה לא יצטרך להישבע (שהרי הוא אינו מודה בחלק מהחיוב; הוא מודה בחלק שהוא יודע שהוא חייב, אך לגבי החלק האחר הוא אינו טוען שאינו חייב, אלא טוען שאינו יודע אם הוא חייב); במצב זה, הוא פשוט ישלם את הסכום שהוא מודה בחובתו לשלם – כלומר רבע מההלוואה – ולא תהיה עליו להישבע על שוויות המשכון. עכשיו החידוש של רב שך עומד במקומו. לא מחייבים את המלווה להישבע אלא אם כן מאמינים לו אחר השבועה

In laws of loans chapter 13 law 4, Rav Shach brings an important idea that once you have one side take an oath, the other side does not have the option of saying that they do not accept it's validity. However, in laws of marriage chapter 16 law 25 at the he himself brings an important question on this approach. He brings the case where there are two sets of witnesses concerning two documents, and each set contradicts the other, and the law is you have the person take an oath. Rav Shach himself mentions there that this contradicts the idea that you have to accept the oath plus other questions he asks there. I guess one could say it is a case of "sugiot halukot", different places in shas where the sages in one place contradict the sages in another place. [I have used that idea to answer the question of the contradiction between Gemara in Shabat and the Gemara in Pesachim concerning the time of Rabainu Tam and the beginning of the night.]------------------------------------------In הלכות of מלווה ולווה chapter 13 law 4, רב שך brings an important idea that once you have one side take an oath, the other side does not have the option of saying that they do not accept it's validity. However, in הלכות of אישות chapter 16 law 25 at the he himself brings an important question on this approach. He brings the case where there are two sets of witnesses concerning two documents and each set contradicts the other, and the law is you have the person take an oath. רב שך himself mentions there that this contradicts the idea that you have to accept the oath, plus other questions he asks there. I guess one could say it is a case of סוגיות חלוקות, different places in ש''ס where the אמוראים in one place contradict the אמוראים in another place. [I have used that idea to answer the question of the contradiction between גמרא in שבת and the גמרא in פסחים concerning the time of רבינו תם and the beginning of the night.]----HOWEVER, it occurred to me that there is a better answer. The Rambam adds the reason borrower takes an oath is that he admits to part of the obligation. Clearly, in any case where the lender does not take an oath(note 1), and the borrower thus can say, “I do not know if he still has the pledge”, the borrower would not have to take an oath (since he does not admit to part of the obligation,(He admits to the part that he knows that he owes, but the other part he is not saying that he does not owe it. Rather he claims he does not know if he owes it.) and thus he would simply pay what he admits he owes, the 1/4 of the loan, and he has no further obligation. (note 1) E.g., the case in laws of borrowing chapter 6 law 1 where the lender agress to pay for the pledge and it is readily availible to buy one just like it in the market

הרב שך מקדיש זמן ומאמץ רב לדיון במחלוקת שבין הרמב"ן לבין הר"ן בנוגע למקרה של הלוואה שבה המלווה טוען שהמשכון (בלי אונס) אבד ושוויו היה מחצית מסכום ההלוואה, ואילו הלווה טוען ששווי המשכון היה שלושה רבעים מסכום ההלוואה. במקרה זה, המשנה קובעת כי על המלווה להישבע לגבי שווי המשכון, ועליו לשלם את הרבע הנותר של ההלוואה. הרמב"ן מקשה: וכי אין זה דומה למקרה שבו יש הלוואה, והמלווה תובע 100, והלווה אומר "מודה אני ב-50, ועל ה-50 האחרים איני יודע" – מקרה שבו אין חובה לשלם את ה-50 הנותרים? רב שך מציע תשובה לקושיה זו על סמך הסוגיה בבבא מציעא (דפים ל"ד-ל"ה), שבה אמר רב הונא כי על המלווה להישבע שהמשכון אינו ברשותו. רב שך טוען כי לאחר שהמלווה נשבע, אין לצד השני טענה לגיטימית לומר "איני מאמין לשבועה". הבעיה בתשובה זו היא שישנו מקום ברמב"ם – שאנסה לאתרו – שבו הוא קובע כי שבועה זו נדרשת רק במקרים מסוימים, שבהם קיים חשד רב יותר שהמלווה נטל לעצמו את המשכון (מעבר למקרים רגילים). אם כן, במקרים אחרים – מדוע שהלווה יאמין למלווה כלל? הרי הוא יכול לומר: "אשלם את ההלוואה כשאקבל בחזרה את המשכון". [מעבר לכך, אני תוהה שעצם קיומה של שבועה זו שנוי במחלוקת. הבעיה היא שההלכה שמביא הרמב"ם כאן מקורה במשנה במסכת שבועות (דף מ"ג), בעוד שהחובה להישבע נובעת מדברי רב הונא, שרב אשי מקשה עליהם. ואפילו אם נסכים לכך, עדיין קיימת מחלוקת בשאלה אם החיוב הוא מן התורה או מדרבנן.] ואם מדובר בדין דרבנן, כיצד הוא יכול להשפיע על דין התורה – הקובע שבמקרה של תביעת חמישים שבו הנתבע מודה בחלק (חמישים) ועל השאר אומר "איני יודע", הוא אינו חייב לפי דין תורה (שכן אין זה מקרה של הודאה במקצת מהחיוב) – בעוד שכאן, לגבי חלק מהחיוב הוא טוען "איני יודע", ואילו לגבי החלק האחר הוא מודה שהוא חייב

Shavuot page 43. Bava Metzia page 34 and 35, and to a lesser extent, Bava Metzia page 48 and 82

Rav Shach spends a lot of time and effort on the argument between the Ramban and the Ran about a case of a loan where the lender says the pledge was lost, and it was worth half the loan, and the borrower says the pledge was worth 3/4s of the loan. In that case, the Mishna says the lender has to take an oath testifying as to the value of the pledge, and has to pay the last 1/4 of the loan. The Ramban (Nachmanides) asks, "Is it this not a case of when there is a loan, and the lender claims 100, and the borrower says, "50 I admit I owe, and the other fifty I do not know'" in which case, the last fifty does not have to be paid. Rav Shach suggests an answer to this question from Bava Metzia page 34 and 35 where Rav Huna said the lender has to take an oath that the pledge is not in his domain. Rav Shach says after the fact that he has to take an oath, there is no claim of the other side to say, "I do not believe the oath." The problem with this answer is that there is a place in the Rambam (which I will try to find) in which the Rambam says that oath is only in certain cases where there is a great suspicion that the lender might have confiscated the pledge more than in usual cases. Thus, in other cases, why should the borrower believe the lender at all? Let him say, "I will pay back the loan when I get back the pledge." [Besides that, I wonder about this because that oath itself the object of a debate. The problem is the law that the Rambam is bringing here is the Mishna in Shavuot page 43 while the obligation of that oath is the claim of Rav Huna (that Rav Ashi asks on). And even if we agree with it, it is still an argument whether it is from the Torah or derabanan (from the words of the Sages). And if it is derabanan, then how can it affect the law of the Torah which says in a case of "Fifty I admit, and fifty I not know," that he is not obligated?, so it is not a case of where it admits an obligation in part. Rather part of the obligation he says, "I do not know" and the other ¾ he admits he owes.]--------------------------רב שך spends a lot of time and effort on the argument between the רמב''ן and the ר''ן about a case of a loan where the lender says the pledge was lost and was worth half the loan and the borrower says the pledge was worth 3/4s of the loan. In that case the ממשנה says the lender has to take an oath testifying as to the value of the pledge, and has to pay the last 1/4 of the loan. The רמב''ן asks it this not a case of when there is a loan and the lender claims 100, and the borrower says “50 I admit I owe, and the other fifty I do not know”, in which case the last fifty does not have to be paid. רב שך suggests an answer to this question from בבא מציעא page ל''ד and ל''ה where רב הונא said the lender has to take an oath that the pledge is not in his domain. רב שך says after the fact that he has to take an oath, there is no legitimise claim of the other side to sayת "I do not believe the oath." The problem with this answer is that there is a place in the רמב''ם which I will try to find in which the רמב''ם says that oath is only in certain cases where there is a greater suspicion that the lender might have confiscated the pledge than in usual cases. Thus, in other cases, why should the borrower believe the lender at all. Let him say, I will pay back the loan when I get back the pledge. [Besides that, I wonder is that oath itself the object of a debate. The problem is the law that the רמב''ם is bringing here is the משנה in שבועות page 43 while the obligation that oath is the claim ofרב הונא that רב אשי asks on. And even if we agree with it, it is still an argument whether it is from the Torah or דרבנן. And if it is דרבנן, then how can it affect the law of the תורה which says in a case of fifty I admit a fifty I not know," that he is not obligated, so it is not a case o where it admits an obligation in part. Rather Part of the obligation he says I do not know and the other ¾ he admits he owes.]

One of the most important lessons I gained from the teachings of Rav Nachman of Breslov is his approach to learning. This is the idea that all one needs in learning is to say the words in order ,and then to go on until the end of the book, and then to start over from the beginning. This was not the approach in Shar Yashuv of Reb Shelomo Freifed nor the Mir Yeshiva, however it helped me to at least find a balance between deep learning with lots of review on one hand, and ''bekiut''learning fast--saying the words one time in order and then going on. This helped me a lot in Gemara, Physics, and Mathematics, and I recommend this for anyone willing to listen. However, sadly enough, no one wants to listen. [They just think it makes no sense, and so forget about it, and end up learning nothing at all.] Even so, it has been my secret goal to convince others about the importance of this approach. I might mention that the Litvack Yeshiva World does have some awareness of the importance of fast learning, but that not the same as with Rav Nachman because they’re simply more engaged in going faster than in the morning, but they are still not doing anything even vaguely approaching the approach of simply saying the words and going on. [In the morning they learn in great intense depth, and in the afternoon they learn faster , but not fast. Simply ‘’faster’’ with Rashi and Tosphot.]

מה שאני רוצה לומר אינו עניין גדול, אך נראה לי שיש ערך בציון הדברים. הרמב"ם פסק (בהלכות מלווה ולווה, פרק י"ג הלכה ד') שאם לווה מודה שהמשכון שווה פחות מסכום ההלוואה, עליו לשלם את היתרה [שהרי הוא מודה לפחות בסכום זה], ועליו להישבע על שווי המשכון – ואינו משלם מעבר לכך [במקרה שהמשכון אבד ברשלנות]. אולם הרמב"ן מקשה על כך: "הרי זהו מקרה של 'חמישים אני מודה שאני חייב, וחמישים – איני יודע'" (ואינו מודה במקצת), שבמקרה כזה אין משלמים את היתרה. רב שך מביא תשובה לקושיה זו ממסכת בבא מציעא (דף ק'), שם סומכוס מודה בדין חולקים במקרה של שבועה מן התורה; ורב שך למד מכך שכאשר התורה מחייבת צד אחד להישבע שבועה שהיא דאורייתא, הצד השני אינו יכול לטעון שאינו מאמין לשבועה. שאלתי כאן נובעת מכך שאני זוכר במעורפל דיון בספר "אבי עזרי" בנושא זה. ראשית, השבועה שמטילים על המלווה – לטעון שהמשכון אינו ברשותו – כלל אינה מוזכרת בתורה. היא מוזכרת בדברי רב הונא(בבא מציעא פרק ג'), והרמב"ם אכן פוסק שהיא נדרשת, אך ייתכן שמדובר בשבועה מדרבנן בלבד----(השבועה "(המשכון) אינו ברשותי" היא מהתורה על פי הרבא''ד בהלכות טוען ונטען פרק ה' הלכה ו והסוגיא) נמצא בבא מציעא דף ל''ד

what I want to say is no big deal, however it seems to me to mention it is worth something. The Rambam (Maimonides) decided the law (in laws of loans 13 law 4) that if a borrower admits the guarantee is worth less than the loan, that he pays the remainder [because he admits at least to that much] and takes an oath on the value of the pledge and pays nothing more [if the pledge was lost by negligence. The Ramban (Nachmanides) however asks on this is this not a case of 50 I admit I owe, and the other 50 I do not know, in which case the remainder is not paid. Rav Shach brings an answer to this question from Bava Metzia page 100 where Sumchos admits the law of dividing in a case of an oath from the Torah. Rav Shach learns from that that when the Torah requires one side to take an oath, the other side cannot claim they do not believe the oath]. My question here is that I vaguely recall some discussion in the Avi Ezri about this issue. First of all, the oath that the lender takes that the pledge is not is his domain is not mentioned in the Torah at all. It is mentioned by Rav Huna (in bava metzia chapter 3), and the Rambam does decide that it is required, but it might be only an oath from the words of the sages.The oath, "It is not in my domain" is from the Torah according to the Raavad in laws of disputes chapter 5 law 6..)---------------------------------------what I want to say is no big deal, however it seems to me to mention it is worth something. The רמב''ם decided the law (in ה' מלווה ולווה י''ג הלכה ד') that if a borrower admits the guarantee is worth less than the loan, that he pays the remainder [because he admits at least to that much] and takes an oath on the value of the pledge and pays nothing more [if the משכון was lost by negligence. The רמב''ן however asks on this, "Is this not a case of חמישים I admit I owe, and the other חמישים I do not know," in which case the remainder is not paid. רב שך brings an answer to this question from בבא מציעא דף ק' where סומכוס admits the law of dividing in a case of an oath from the תורה. ANDרב שך learns from that that when the תורה requires one side to take an oath שהוא דאורייתא , the other side cannot claim they do not believe the oath]. My question here is the discussion in the אבי עזרי about this issue (הלכות שכירות פרק ב' הלכה ג'). First of all, the oath that the lender takes that the pledge is not is his domain is not mentioned in the תורה at all. It is mentioned by רב הונא (in bava metzia chapter 3, and the רמב''ם does decide that it is required, but it might be only an oath דרבנן.--- The oath, "It is not in my domain" is from the תורה according to the ראב''ד in ה' טוען ונטען פרק ה' הלכה ו

zb31 C minor midi zb31 nwc file

אחר שלמדתי אצל הליטאים והלכתי לים,הבנתי אם בוחנים את דברי התוספות במסכת בבא מציעא (דף פ"ב ע"ב), הרי שגם שיטת רש"י וגם שיטת התוספות מסתדרות היטב; הקושי בהבנה מתעורר רק לגבי דברי הרי''ף והרמב"ם. שכן לפי התוספות, ר' יצחק סבור שמלווה המחזיק במשכון נחשב לשומר שכר. מכאן שהגמרא התכוונה לומר כי המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי אליעזר נוגעת למקרה שבו המלווה קיבל את המשכון בעת ​​מתן ההלוואה: לדעת רבי אליעזר הוא נחשב לשומר חינם, ולדעת רבי עקיבא הוא נחשב לשומר שכר. לעומת זאת, אם המלווה קיבל את המשכון במועד שונה ממועד ההלוואה, הרי שלדעת שניהם הוא נחשב לשומר שכר, שכן במקרה זה שניהם מסכימים עם דעת רבי יצחק. אולם, רש"י סבור שהמלווה נחשב לשואל. לפיכך, כוונת הגמרא היא שאם המלווה קיבל את המשכון במועד שונה ממועד מתן ההלוואה, הרי הוא נחשב לשואל; אך אם קיבל את המשכון בעת ​​ההלוואה – לדעת רבי אליעזר הוא שומר חינם, ולדעת רבי עקיבא הוא שומר שכר

I realized that if we look at תוספות on בבא מציעא פ''ב ע''ב that both רש''י and תוספות come out fine. It is only the ר''ף and רמב''ם that I am having trouble understanding. For according to תוספות, ר' יצחק holds a lender with the pledge is a שומר שכר. So, the גמרא intended to say that ר' עקיבא and ר' אליעזר disagree about a case when the lender received the pledge at the time of the loan. To ר' אליעזר, he is an unpaid guard, and to ר' עקיבא he is a paid guard. However, if the lender received the pledge at a different time from the time of the loan, the lender is a paid guard according to both since in that case both agree with ר' יצחק. However, רש''י holds the lender is a שואל. Therefore, the גמרא intends that if the lender received the pledge at a different time than when he gave the loan, he is a borrower. But if he received the pledge at the time of the loan, to ר' אליעזר, he is an unpaid guard, and to ר' עקיבא he is a paid guard. [----The unpaid guard swears about everything, and does not pay for an accident. The paid guard swears about large accidents like a ship sinking, and pays for small accidents. A borrower pays for everything, i.e., no matter how the object was lost, he pays.] [----The unpaid guard swears about everything, and does not pay for an accident. The paid guard swears about large accidents like a ship sinking, and pays for small accidents. A borrower pays for everything, i.e., no matter how the object was lost, he pays.]

I realized that if we look at Tosphot on Bava Metzia page 82b that both Rashi and Tosphot come out fine. It is only the Rif and Rambam that I am having trouble understanding. For according to Tosphot, R Isaac holds a lender with the pledge is a paid guard (has to pay for small accidents, and swears for large accidents.). So, the Gemara intended to say that R Akiva and R Eliezer disagree about a case when the lender received the pledge at the time of the loan. To R Eliezer, he is an unpaid guard [swears for everything,ie he swears it was not his fault], and to R Akiva he is a paid guard. However, if the lender received the pledge at a different time from the time of the loan, the lender is a paid guard according to both since in that case both agree with R Isaac. However, Rashi holds the lender is a borrower [who pays for any accident]. Therefore, the Gemara intends that if the lender received the pledge at a different time than when he gave the loan, he is a borrower. But if he received the pledge at the time of the loan, to R Eliezer, he is an unpaid guard, and to R Akiva he is a paid guard.

סוגיית משכון. פסחים ל''א ע''ב. בבא מציעא מ''ח ע''ב. בבא מציעא המשנה בדף פ' ע''ב והגמרא דף פ''ב

פסחים דף ל''א ע''ב. הגמרא מציע שר' עקיבא ור' אליעזר חלוקים בדין של ר' יצחק. עכשיו, ר' עקיבא מחזיק שמלווה עם משכון הוא שומר בתשלום (שומר שכר). ר' אליעזר סבור שהוא שומר ללא תשלום (שומר חינם). תוספות אומרים שמשמעות ר' עקיבא היא כמו ר' יצחק. אולם רש''י מסביר את ר' יצחק שהמלווה עם המשכון הוא שואל. כלומר הדרך היחידה להסביר את הגמרא היא לומר שזה אומר שר' עקיבא ור' אליעזר חולקים שניהם עם ר' יצחק. אגב, אני מציע הסבר אחד לר' יצחק. אולי הוא מתכוון שהמלווה עם המשכון הוא בעלים גמורים. לכן, כאשר הלווה בא להחזיר את ההלוואה, למלווה אין חובה לקבל את הכסף. אם הוא רוצה, הוא יכול להחזיק את המשכון שכן אחרי הכל, הוא שלו--------אבל ממה שאני זוכר, לא כך הגמרא מבין את ר' יצחק ואני חושב שהסיבה היא שהמשכון מעולם לא ניתן מתוך הבנה שהמלווה יוכל לשמור אותו לנצח. לא תחמוד כל אשר לרעיך

Pesachim page 31b. The Gemara suggests that R Akiva and R. Eliezer disagree about the law of R Isaac. R Akiva holds a lender with a pledge is a paid guard. R Eliezer holds he is an unpaid guard. Tosphot say that means R Akiva is like R Isaac. However, Rashi explains R Isaac to mean the lender with the pledge is a borrower. That means the only way to explain that Gemara is to say that it means that R Akiva and R Eliezer both disagree with R Isaac. Incidentally, I think that one explanation of R Isaac has not been offered by anyone, but it seems to me to be possibly what he meant. Perhaps he means that the lender with the pledge owns the pledge. So, when the borrower come to pay back the loan, the lender has no obligation to receive the money. If he wants he can keep the pledge since after all, it is his. -------------------------בפסחים דף ל''א ע''ב. The גמרא suggests that ר' עקיבא and ר' אליעזר disagree about the law of ר' יצחק. NOW, ר' עקיבא holds a lender with a pledge is a paid guard. ר' אליעזר holds he is an unpaid guard. תוספות say that meansר' עקיבא is like ר' יצחק. However, רש''י explains ר' יצחק to mean the lender with the pledge is a שואל. That means the only way to explain that גמרא is to say that it means that ר' עקיבא and ר' אליעזר both disagree with ר' יצחק. Incidentally, I think that one explanation of ר' יצחק has not been offered by anyone, but it seems to me to be possibly what he meant. Perhaps he means that the lender with the pledge owns the pledge. So, when the borrower come to pay back the loan, the lender has no obligation to receive the money. If he wants, he can keep the pledge since after all, it is his.But from what I can recall, this is not how the Gemara understands R Isaac and I think that the reason is that the pledge was never given with the understanding that the lender could keep it forever. Thou shalt not covet that which belongs to thine neighbour.---------------------But from what I can recall, this is not how the גמרא understands ר' יצחק and I think that the reason is that the משכון was never given with the understanding that the lender could keep it forever. לא תחמוד כל אשר לריעך

אני רואה באבי עזרי של רב שך שהוא משווה משכון ועירבון, ויש לו סיבה טובה לעשות זאת מאחר והגמרא עצמה (בבא מציעא מ''ח ע''ב) שואלת מאחד לשני ומזה משתמע שהם זהים. אולם משכון הוא ערבות להלוואה ועירבון ערובה למכירה, והרמב''ם אינו משווה אותן. העירבון מבטיח את כל המכירה כמו שאמר ר' יוחנן בבא מציעא דף מ''ח. משכון מיועד להלוואה או להתחייבויות אחרות. שם המשכון מבטיח רק את הסכום המקביל לערכו (לפי הלכות מלווה ולווה פרק 13 הלכה 4)

I see in the Avi Ezri of Rav Shach that he equates mashkon and eravon, and he has good reason to do so since the Gemara itself (bava metzia page 48) asks from one to the other and that implies that they are the same. However, the case of mashkon is a guarantee for a loan and eravon is a guarantee for a sale, and the Rambam does not equate them. The eravon guarantees the whole sale like R Yochanan said in Bava Metzia 48. A mashkon is for a loan or other obligations. There the mashkon guarantees just the amount parallel to its worth (as per Laws of Loans chapter 13 law 4)---------------------I see in the אבי עזרי of רב שך that he equates משכון and עירבון, and he has good reason to do so since the גמרא itself (בבא מציעא מ''ח ע''ב) asks from one to the other and that implies that they are the same. However, the case of משכון is a guarantee for a loan and עירבון is a guarantee for a sale, and the רמב''ם does not equate them. The עירבון guarantees the whole sale like ר' יוחנן said in בבא מציעא דף מ''ח. A משכון is for a loan or other obligations. There the משכון guarantees just the amount parallel to its worth (as per הלכות מלווה ולווה chapter 13 הלכה 4)--I think here is a good place to say what Rav Shach says. He says that eravon and mashkon are equal in so far as their value is weighed equal to the value of the loan or the sale, [in the approach of the Ramban]. However, he makes it clear that even so, if the mashkon or eravon is lost, they are evaluated only as according to their monetary worth [sine the law is not like Shmuel]. That is to say, that the first case is that the eravon is what causes acquisition of the sale, but not that if lost the value is that of the whole sale. It is rather like a kinyan sudar that causes a sale to be final, even though the sale might be worth millions while the handkerchief is worth two cents.------------------------I think here is a good place to say what רב שך says. He says that עירבון and משכון are equal in so far as their value is weighed equal to the value of the loan or the sale, [in the approach of the רמב''ן]. However, he makes it clear that even so, if the משכון or עירבון is lost, they are evaluated only as according to their monetary worth [since the law is not like שמואל]. That is to say, that the first case is that the עירבון is what causes acquisition of the sale, but not that if lost the value is that of the whole sale. It is rather like a קניין סודר that causes a sale to be final, even though the sale might be worth millions, while the handkerchief is worth two cents.--------------------נראה שזהו המקום המתאים לציין את דברי הרב שך. הוא קובע כי עירבון ומשכון שווים זה לזה בכך שערכם נמדד כשווי ההלוואה או המכירה (לשיטת הרמב"ן). עם זאת, הוא מבהיר כי למרות זאת, אם המשכון או העירבון אבודים, הם מוערכים אך ורק לפי שווים הכספי (שכן ההלכה אינה כדעת שמואל). כלומר, במקרה הראשון העירבון הוא הגורם להשלמת המכירה, אך אין פירוש הדבר שאם הוא אובד, ערכו נחשב כשווי המכירה כולה; הדבר דומה לקניין סודר, הגורם למכירה להיות סופית ומוחלטת, אף על פי שהמכירה יכולה להיות שווה מיליונים בעוד שהמטפחת שווה פרוטות ספורות. ------So Rav Shach equates mashkon and eravon in so far as they cause the exchange, (the loan or the sale), to be valid. But if lost, they are evaluated only according to their monetary worth. However, what makes a loan valid is not the receiving of the maskon by the lender, but rather by the receiving of money by the borrower. Also, in terms of a sale, no one thinks that to receive a partial amount by the giving of some object, that if that object is lost the whole sale goes to the buyer. That was not up for discussion in the first place.-----So רב שך equates משכון and עירבון in so far as they cause the exchange, (the loan or the sale), to be valid. But if lost, they are evaluated only according to their monetary worth. However, what makes a loan valid is not the receiving of the משכון by the lender, but rather by the receiving of money by the borrower. -----אם כן, רב שך משווה בין משכון לבין עירבון בכך ששניהם מקנים תוקף לעסקה (הלוואה או מכירה); אולם במקרה של אובדן, הם נמדדים אך ורק על פי שווים הכספי. עם זאת, הגורם המקנה תוקף להלוואה אינו קבלת המשכון על ידי המלווה, אלא קבלת הכסף על ידי הלווה

תהיתי מדוע הרי"ף והרמב"ם מתעלמים מההבדלים הנזכרים בגמרא על משכון. למשל, בבא מציעא סביב עמוד פ''ב הגמרא מביא את המשנה שאומרת שמלווה עם המשכון הוא שומר בתשלום (שומר שכר) . הגמרא שואל אם זה אולי לא כמו ר' אליעזר שאומר שהוא שומר ללא תשלום (שומר חינם). הגמרא מציע שאולי הם חלוקים בדין של ר' יצחק שאומר שמי שמלווה לאחר עם משכון הוא הבעלים של המשכון. תְשׁוּבָה. ר' יצחק מתייחס למועד שלקח את המשכון במועד שונה מהזמן שבו נתן את ההלוואה. [אפשר להבין את זה כמו תוספות שאומר ר' יצחק אומר שהוא שומר בתשלום, והכוונה היא כשהוא לקח את המשכון בזמן שונה מזמן ההלוואה. אתה יכול גם להבין את זה כמו רש''י שר' יצחק אומר שהוא שואל אם הוא לקח את המשכון בזמן שונה מזמן ההלוואה.] הרי''ף לעומת זאת מבין את ר' יצחק שהמלווה הוא שומר בתשלום ואין זה משנה מתי קיבל את המשכון. אני חושב שהרי"ף מבוסס על הגמרא בפסחים דף ל"א ע''ב שמביא הוראה שאומרת אם יהודי הלווה כסף לנכרי וקיבל חמץ כמשכון ונשאר ברשותו בפסח, אינו עובר על כל איסור. אולם ר' מאיר אמר שהוא אכן עובר עבירה. לפיכך, הרי''ף פשוט הכריע את הדין כמו התנא קמא (הדעה הראשונה בברייתא) אולם לא ברור לי מדוע הרי"ף לא אמר את הוויכוח בין התנא קמא ור' מאיר היא כאשר הוא לקח את החמץ בזמן ההלוואה, ור' יצחק מתייחס כשהוא לקח את החמץ בזמן אחר

Bava Metzia around page 82, Pesachim page 31b

I have wondered why the Rif and Rambam ignore the differences mentioned in the Gemara about a pledge. For example, in Bava Metzia around page 82 the Gemara brings the Mishna that says a lender with the pledge is a paid guard. It asks if that is perhaps not like R Eliezer who says he is an unpaid guard. The Gemara suggests perhaps they are disagreeing about the law of R Isaac who says one who lends to another with a pledge owns the pledge. Answer. R Isaac refers to when he took the pledge at a different time than the time when he made the loan. [you can understand this like Tosphot who says R Isaac means he is a paid guard, and that refers to when he took the pledge at a different time than the time of the loan. You can also understand this like Rashi that R Isaac means he is a borrower if he took the pledge at a different time than the time of the loan.] The Rif however understands R Isaac to mean the lender is a paid guard and it makes not difference when he received the pledge. I think the Rif is based on the Gemara in Pesachim page 31b which bring a teaching that says if a Israeli loaned money to a gentile and received leavened bread as a pledge and it remained in his domain during Passover, he does not transgress any prohibition. However, R Meir said he does transgress. Thus, the Rif simply decided the law like the first Tana teacher (the first opinion in the braita). (That does seem not to be like R Isaac. To R Isaac the Israeli ought to be considered to transgress.) It is however unclear to me why the Rif did not say the argument between the first tana and R Meir when he took the leavened bread at the time of the loan; and R Isaac refers to when he took te bred at a different time.-----------------------------------I have wondered why the רי''ף and רמב''ם ignore the differences mentioned in the גמרא about a משכון. For example, in בבא מציעא around page פ''ב the גמרא brings the משנה that says a lender with the משכון is a paid guard (שומר שכר) . It asks if that is perhaps not like ר' אליעזר who says he is an unpaid guard (שומר חינם). The גמרא suggests perhaps they are disagreeing about the law of ר’ יצחק who says one who lends to another with a משכון owns the משכון. Answer. ר’ יצחק refers to when he took the משכון at a different time than the time when he made the loan. [You can understand this like תוספות who says ר’ יצחק means he is a paid guard, and that refers to when he took the משכון at a different time than the time of the loan. You can also understand this like רש''יthat ר’ יצחק means he is a borrower if he took the משכון at a different time than the time of the loan.] The רי''ף however understands ר’ יצחק to mean the lender is a paid guard and it makes not difference when he received the משכון. I think the רי''ף is based on the גמרא in פסחים page 31 which bring a teaching that says if a יהודי loaned money to a נכרי and received חמץ as a משכון and it remained in his domain during פסח, he does not transgress any prohibition. However, ר' מאיר said he does transgress. Thus, the רי''ף simply decided the law like the תנא קמא teacher (the first opinion in the ברייתא). (That does seem not to be like ר’ יצחק. To ר’ יצחק the יהודי ought to be considered to transgress.) It is however unclear to me why the רי''ף did not say the argument between the תנא קמא and ר' מאיר when he took the חמץ at the time of the loan; and ר’ יצחק refers to when he took החמץ at a different time.