משכון הוא ערבות להלוואה. ישנם שני סוגים של ערבויות לכסף שחייבים, אחד הוא משכון, והשני הוא עירבון. האחרון קשור למכירה למרות שהגמרא בבבא מציעא משווה את שניהם. אבל אני רוצה לציין שעירבון נראה נתון לחילוקים. ישנן שלושה מינים: אחד הוא תשלום חלקי עבור מכירה. האחר הוא שמדובר במשהוא שמשלים את המכירה. כלומר, מדובר בכסף, אך הוא נועד לסיים את המכירה עוד לפני שהקונה משך את הפריט הנמכר. סוג נוסף הוא אותו דבר כמו משכון. זוהי הקדמה קצרה. יש ויכוח גם לגבי משכון וגם לגבי עירבון. בבבא מציעא דף מ''ח ע''ב, ר' יוחנן אומר עירבון מכסה לכל ההלוואה. רב אמר שזה רק כדי לשלם עבור השווי המקביל של המכירה. רב שך רוצה לקשר זאת לוויכוח בין הרמב''ן והר''ן לגבי משכון. (זה מובא ברי''ף.) הסיבה היא שהגמרא בבא מציעא משווה משכון לעירבון. הרמב"ן אומר שאם אדם לווה כסף, ונתן ערבות למלווה, אם אז המלווה מאבד את החפץ, עבור ר' יוחנן, החפץ האבוד נחשב כתשלום עבור כל ההלוואה, והלווה אינו חייב דבר. לעומת זאת, עבור רב, הוא נחשב כתשלום המקביל לערכו עצמו. בכל מקרה, הרמב"ן (כפי שהובא בהר"ן על הרי"ף בשבועות) קובע שאם יש לאדם הלוואה, והחפץ שנתן למלווה כערבות אבד, הלווה אינו חייב דבר עד שיקבל בחזרה את החפץ, או אם ניתן להוכיח שהמלווה לא התרשל. הר"ן אומר שאם החפץ שווה פחות מההלוואה, הלווה נדרש להחזיר את הסכום הנוסף אפילו אם החפץ לא מוחזר. רב שך רוצה לקשר את הוויכוח בין הרמב"ן להר"ן לויכוח בין ר' יוחנן לרב. זה נראה קשה להבנה במבט ראשון משום שהחוק הוא כמו ר' יוחנן נגד רב ככלל. לכן, (כדי לענות על כך בצורה שונה מרב שך, אך עדיין לשמור על הגישה הבסיסית), מה שעלה בדעתי הוא שהרמב"ן סבור שהחוק הוא כמו ר' יוחנן מבחינת הלוואות ועירבון. אבל הר"ן סבור שהחוק הוא כמו רב שהמשכון או העירבון נחשבים כמשלמים רק עבור הערך המקביל שלהם בחפץ הנקנה או בהלוואה