שמתי לב לתשובתו של האור שמח שמנסה לענות על השאלה ברמב"ם פרק ו' הלכה י' של מעילה. האור שמח רואה בצדק שהרמב"ם לעולם אינו מזכיר מעילה במונחים של שינוי רשות. הוא מביא אותה רק בנוגע להשגת תועלת מהקדש או פגיעה בערך הקדש. לכן, כאשר הרמב"ם אומר שיהודי שקונה חפץ מיהודי אחר בכסף הקדש, אך אינו אוסף [ או מושך] את החפץ, אינו מתחייב במעילה, זאת משום שרכישתו של היהודי אינה תקפה, שכן חכמים קבעו שכסף רוכש דאורייתא, אך ישנה גזירה שצריך גם למשוך את החפץ הנרכש. הבעיה עם תשובה זו היא שהיא צריכה לחול גם על מקרה שבו יהודי קונה מגוי, מה שלא קורה.[היהודי חייב הגם שלא משך.]. ולכן יש לומר שהרמב''ם תלוי במשנה (ובברייתא) שאומרים אם אדם משתמש בכסף של הקדש כדי לזכות בכניסה לבית מרחץ, עובר על מעילה. רבא אמר שזו הוכחה לריש לקיש, אבל רק בגלל איך שרב הסביר את זה. אבל ר' יוחנן יכול לומר בפשטות שברייתא היא רק דוגמה אחת לאופן שבו אפשר לעבור על מעילה. דוגמה אחת שנתן כסף של הקדש לבלן. עוד דוגמה, שנתן אותו לספר. עוד דוגמה שנתן אותו לספן וכו' The question is why when the Jew gives money of the temple to pay a non Jew for some purchase he transgress the prohibition of using money of the Temple, but not when he gives it to a Jew.השאלה היא מדוע כאשר יהודי נותן כסף של המקדש כדי לשלם לגוי עבור קנייה כלשהי, הוא עובר על איסור השימוש בכסף הקדש, אך לא כאשר הוא נותן אותו ליהודי.