אם שני אנשים מחזיקים בגד שכל אחד מהם טוען שהוא שלו, הוא מתחלק. זוהי המשנה הראשונה בבבא מציעא. הגמרא שואלת על כך מהמקרה שאדם אחד נותן למישהו לשמור מאתיים מטבעות ואחר נותן לו לשמור מאה למשמרת. האדם שכח למי הולכות המאתיים, ולמי הולכות המאה. המאה השלישית לא מוחזרת לאף אחד מהאנשים. הגמרא שואלת מה ההבדל, ועונה שהסיבה לחלוקה במשנה שלנו היא שהחלוקה יכולה להיות נכונה. הרמב"ם מביא את שתי המשנות ללא הסבר. הדרך שבה רב שך מסביר את הרמב"ם היא שהרמב"ם הוא כמו ר' חננאל והר''י מיגש שההבדל בין שתי המשניות הוא במשנה שלנו הן מחזיקים את החפץ. אז מדוע הגמרא לא ענתה כך? רב שך מביא מבבא מציעא דף ו' שכאשר יש ספק, בית המשפט לא עושה דבר. לכן, במשנה שלנו אין ספק, ולכן הם מחלקים. במשנה על המאה השלישית יש ספק, ולכן המאה השלישית נשארת אצל האדם ששומר עליה, עד שניתן להביא הוכחה. [אני חושב שרב שך אומר שכדי לחלק צריך שני תנאים: האחד הוא ודאות שמה שכל אחד מחזיק שייך לו, והתנאי השני הוא ששניהם מחזיקים.] רב שך שואל שאלה על תשובתו שלו, ואינו מוצא תשובה. השאלה היא מאדם שמוכר חפץ ומקבל את הכסף כדי לשלם עבורו משני אנשים ואינו יודע ממי קיבל את הכסף מרצונו וממי קיבל בניגוד לרצונו. מכיוון שהחפץ אינו מוחזק על ידי שני האנשים שקנו אותו, לכן מדובר במקרה שבו החפץ אינו נשאר במקומו, אלא מחולק. נראה שזה סותר את כל מה שאמר רב שך קודם לכן. התשובה במקרה של השומר היא כמו זו של אדם שמוצא חפץ שאבד. יש לו אחריות לא לתת אותו עד שהוא בטוח שהוא מחזיר אותו לאדם הנכון. זה שונה לחלוטין ממוכר שאינו שומר ואין לו אחריות כזו. ראיתי שרב נחום של ישיבת מיר מביא רעיון זה כדי לתמוך בתשובתו שלו באותה שאלה