המצב שאני מתמודד איתו כאן הוא שאדם רואה אדם אחר שזה עתה הפיל חפץ או איבד בעל חיים בצורה כלשהי. האדם שאיבד את החפץ עדיין אינו מודע לאובדן שלו. אז זה שראה את החפץ מרים אותו כדי לקחת אותו לעצמו. הוא נחשב גזלן. אם הוא מרים אותו כדי להחזירו לבעליו, אך מאוחר יותר מחליט לשמור אותו, גם הוא גזלן. אבל במקרה הראשון שבו מישהו מרים את החפץ כדי לגנוב אותו, במקרה זה ייאוש או וויתור של הבעלים אינו חל. לכן, החפץ עדיין שייך לבעלים גם לאחר שהבעלים ויתר על החפץ או בעל החיים. אבל במקרה השני, וויתור או ייאוש חל והחפץ שייך לגזלן לאחר שהבעלים ויתר עליו. כמו כן, להבהרה נוספת הרשו לי להביא את חוק התורה. כאשר אדם גונב כבש או שור ואז שוחט אותו או מוכר אותו, הוא משלם ארבעה כבשים עבור הכבש וחמישה בקר עבור השור. וכאן אני רוצה להביא דברי התוספות בבא קמא ס''ט ע''א שאף למאן דאמר יאוש כדי לא קני, מכל מקום כל המחזיק בהגזלה זכה והטעם משום שלגבי כולי עלמא יש לזה שם אבדה מה שהחפץ ביד הגזלן רק לגבי הגזלן עצמו אין לה שם אבדה שעליו החיוב להחזיר ------רב שך שואל שאלה על תוספות בבבא קמא דף ס''ט שהתקשיתי להבין עד היום. לכן, אני רוצה לשתף כאן את מחשבותיי. הרעיון של תוספות הוא שבין אם ייאוש חל על גזלן ובין אם לאו, במקרה של אדם שלוקח חפץ שאבד לפני שהבעלים מתייאש עליו בכוונה לגנוב אותו, הוא אינו הבעלים שלו. רב שך שואל על כך, מדוע הוא יהיה חייב לשלם ארבעה או חמישה במקרה שבו הוא שחט או מכר אותו? [כאשר אדם גונב בהמה, ואז מוכר אותה או שוחט אותה, הוא חייב לשלם ארבעה כבשים עבור כבש אחד או חמישה בקר עבור שור אחד.] שאלה זו נראתה לי קשה מאוד להבנה, כי זה בדיוק המקרה שבו הוא צריך להיות חייב בארבעה או חמישה. אני מתכוון לומר שמכיוון שייאוש אינו חל, לכן הבהמה האבודה עדיין שייכת לבעליה, וזה בדיוק המקרה שבו אדם חייב בארבעה או חמשה. התשובה לשאלה זו עלתה בדעתי היום שרב שך מתייחס למקרה שבו אדם מרים את הבהמה האבודה בכוונה להחזירה לבעליה, ולאחר מכן מחליט לא להחזיר אותה. במקרה כזה, הוויתור (ייאוש) על ידי הבעלים אכן חל, ולכן הבהמה שייכת לגזלן, ולכן יש שאלה מדוע הוא יהיה חייב במקרה זה בתשלום של ארבעה או חמישה. זה כמו שהגמרא אומרת בבבא קמא דף ס''ח ע''א במקרה שהוא מוכר או שוחט את מה שכבר שייך לו ולכן אינו חייב בארבעה או חמשה.-----------כעת ברצוני להציע תשובה לשאלת רב שך בנושא התוספות. זוהי. אולי תוספות מתייחסת למקרה שבו הגזלן לוקח את הבהמה כדי להחזירה, ולאחר מכן מחליט לגזול אותה לעצמו, ואז הבעלים מתייאשים. במקרה זה, ייאוש או ויתור לא יחול, ולכן הבהמה עדיין שייכת לבעלים, ולכן אם הגזלן מוכר אותה או שוחט אותה, הוא חייב בארבעה או חמשה. המקרה שרב שך מביא הוא כאשר ייאוש או ויתור קרה לאחר שינוי דעתו, ושם ייאוש או ויתור יחול, ולכן הגזלן יהיה הבעלים של הבהמה, ולכן לא יהיה חייב בארבעה או חמשה או אפילו בתשלום כלשהו