I have a great deal of trouble in getting to learn Torah. Certainly no new ideas are coming to me since I stop learning with David Bronson my learning partner. But for what it is worth I wanted just to mention a few random thoughts I had about Bava Metzia page 99.
The first thing I think is important is in Tosphot very first question. At first glance it looks hard to understand why Tosphot just does not use the end of the Tosephta that he brings to answer his own question. I mean to say this. Rav Ami in our Gemara on page 99 says one who lends to another person an ax of hekdesh (that was dedicated to the Temple) transgresses the prohibition and the second person can use it. In the Tosephta it says (as far as I can recall from a few days ago when I had a chance to take a look at that page) that ten people that use an ax one after the other,--they all transgress the prohibition of using hekdesh [an object dedicated to the Temple]. But then it says if one gives it to another, then the first person transgress, and the second is allowed to use it. Tosphot uses the end of the Tosephta to show that we are not talking about vessels used in the sacrifices (which never go out to be secular even if used for a secular purpose). But why not use that end statement of the Tosephta simply to show that change of domain makes one liable in Meila [using temple goods]?
[התוספתא כותבת שאם עשרה אנשים משתמשים עם קרדום אחד כולם מעלו. זה מיצג קושיה על רב אמי שאומר שאומר בב''מ צ''ט ע''א המשאיל קרדום לחבירו הוא מעל וחבירו מותר להשתמש בו. תוספות אומר שאי אפשר לומר שהתוספתא מדבר בכלי שרת בגלל שבסוף התוספתא כתוב שאחד נתן את הקרדום לחבירו הוא לבד מעל וחבירו מותר להשתמש בו. אפשר לשאול למה סוף התוספתא בעצמה אינה תירוץ על קושיית התוספות? אני חושב שהתירוץ הוא זה. יש מחלוקת אם מעילה שייכת רק בשוגג או רק במזיד. זאת מחלוקת תנאים במשנה. אני מתכוון לומר שמעילה במצב שהחפץ יוצר לחולין.. ברור שיש איסור בכל מצב. ולכן תוספות רוצים להגיד תירוץ ששייך לשתי הדעות. למשל שהם יודעים שהחפץ הוא הקדש אבל אינם רוצים להוציאו מרשות הקדש. איך זה שייך? רק במצב שהמשתמשים הם גיזברים.
Now I am not really asking a question as much as simply making an observation since it does seem that this is exactly what Tosphot says himself in his answer. That the beginning of the Tosephta is talking about Gizbarim (people appointed to watch and take care of things dedicated to the Temple).
So Tosphot in fact is simply saying the obvious--that the first case of the Tosephta is where each person uses it without intending to change domain.
But what I wanted to bring out which I think is more important is the fact that Tosphot is not making any claims about whether anyone in the Tosphot is doing it on purpose or by accident. That is to say- Tosphot is thinking that his idea applies in either case. If you hold that meila [using a holy object takes the object out of the catagory of holiness and makes it secular) is only in case of shogeg (accident) then his idea applies. And if you hold it only applies in a case of Mezid [on purpose] it also applies.
(That is an argument among the tenaim of the Mishna). So in plain English that means that in one case the people that use the ax know that it is hekdesh, but are not intending to take it out of the domain of hekdesh since they are all gizbarim (people appointed over Temple treasury). In the other case they in fact do not know that the ax is hekdesh. And so this answer my first question or observation. Why do the Tosephta have to be talking about Gizbarim? Because that is the only way they can know it is hekdesh and still not intend to take it out of the domain of Hekdesh.[That is to say that Tosphot wants his answer to fit both opinions. Including the one that Meila is only in a case of knowing it is hekdesh.]
I think this is an elegant answer for the observation why Tosphot needs to say the Tosephta is a case of Gizbarim instead of just any group of people.[Incidently I think one of the Tenaim that I mentioned is R Meier.]
The other observation I wanted to make is that perhaps Rav Huna over here can provide some support to the opinion of the Rambam that Meila is only when one actually derives some benefit out of the object. [Since I am not learning Torah, this is all a bit vague --but what I am thinking has to do with Rav Huna here and also on page 43a. That is to say that from what I can recall on page 99 we do not have any proof. But what the Rambam might have noticed is that if Rav Huna on page 43 would hold that meila only applies in a case where one derives benefit then he would have an answer to Rav nahman. So the Rambam decided that in fact that must be the opinion of Rav Huna and decided for some reason to state that that is the law. [I only noticed this opinion of the Rambam after seeing it pointed out in the Even haAzel by Rav Meltzer one of the teachers of Rav Shach.]
[I do not recall what the Even Hazel said about this Rambam. He might have had a different idea of how the Rambam derived his result. I just do not recall.]
עוד דבר. ראיתי באבן האזל שהרמב''ם מחזיק בשיטה שמעילה שייך רק במצב שאחד נהנה מהחפץ. נראה לי שהרמב''ם דייק את זה מרב הונא. היינו שרב הונא בב''מ צט. מחזיק שהמשאיל קרדום לחבירו אם בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו. אם רב הונא יחזיק בשיטה הזאת גם לגבי מעילה זה יתרץ את קושיית רב נחמן עליו בדף מג ע''א. הרקע כאן הוא שהמשנה שם בדף מ''ג כותבת שהמפקיד כסף אצל שולחני בלא מכסה השולחני יכול להשתמש בו ולכן אם נאבד הוא חייב. רב הונא מחזיק בשיטה שגם אם נאנסו גם הוא חייב. היינו שיש לו דין שואל. רב נחמן מחזיק שרק אם נאבדו המעות הוא חייב לא אם נאנס. היינו שיש לו דין שומר שכר.
רב נחמן מביא קושייה על רב הונא מהברייתא. גיזבר נתן כסף של הקדש לשולחני-והשולחני השתמש בו ונאבד הכסף, הגזבר מעל. היינו רק אם השתמש בו הוא מעל אבל היתר השתמשות אינה מחייב אלא כמו שומר שכר. אני לא זוכר את זה בדיוק בגלל שאני לא לומד תורה בעוונותיי הרבים. אבל איך שהוא, אם רב הונא היה מחזיק בשיטה שם שמעילה שייך רק במצב של הנאה אז אין קושיא עליו מן הברייתא. ולכן הרמב''ם הסיק מסקנה שבאמת שה מה שרה הונא חייב להחזיק. וזה יוצא טוב עם שיטתו בדף צ''ט ע''א. ואז בגלל איזו סיבה הוא פסק כרב הונא.
The first thing I think is important is in Tosphot very first question. At first glance it looks hard to understand why Tosphot just does not use the end of the Tosephta that he brings to answer his own question. I mean to say this. Rav Ami in our Gemara on page 99 says one who lends to another person an ax of hekdesh (that was dedicated to the Temple) transgresses the prohibition and the second person can use it. In the Tosephta it says (as far as I can recall from a few days ago when I had a chance to take a look at that page) that ten people that use an ax one after the other,--they all transgress the prohibition of using hekdesh [an object dedicated to the Temple]. But then it says if one gives it to another, then the first person transgress, and the second is allowed to use it. Tosphot uses the end of the Tosephta to show that we are not talking about vessels used in the sacrifices (which never go out to be secular even if used for a secular purpose). But why not use that end statement of the Tosephta simply to show that change of domain makes one liable in Meila [using temple goods]?
[התוספתא כותבת שאם עשרה אנשים משתמשים עם קרדום אחד כולם מעלו. זה מיצג קושיה על רב אמי שאומר שאומר בב''מ צ''ט ע''א המשאיל קרדום לחבירו הוא מעל וחבירו מותר להשתמש בו. תוספות אומר שאי אפשר לומר שהתוספתא מדבר בכלי שרת בגלל שבסוף התוספתא כתוב שאחד נתן את הקרדום לחבירו הוא לבד מעל וחבירו מותר להשתמש בו. אפשר לשאול למה סוף התוספתא בעצמה אינה תירוץ על קושיית התוספות? אני חושב שהתירוץ הוא זה. יש מחלוקת אם מעילה שייכת רק בשוגג או רק במזיד. זאת מחלוקת תנאים במשנה. אני מתכוון לומר שמעילה במצב שהחפץ יוצר לחולין.. ברור שיש איסור בכל מצב. ולכן תוספות רוצים להגיד תירוץ ששייך לשתי הדעות. למשל שהם יודעים שהחפץ הוא הקדש אבל אינם רוצים להוציאו מרשות הקדש. איך זה שייך? רק במצב שהמשתמשים הם גיזברים.
Now I am not really asking a question as much as simply making an observation since it does seem that this is exactly what Tosphot says himself in his answer. That the beginning of the Tosephta is talking about Gizbarim (people appointed to watch and take care of things dedicated to the Temple).
So Tosphot in fact is simply saying the obvious--that the first case of the Tosephta is where each person uses it without intending to change domain.
But what I wanted to bring out which I think is more important is the fact that Tosphot is not making any claims about whether anyone in the Tosphot is doing it on purpose or by accident. That is to say- Tosphot is thinking that his idea applies in either case. If you hold that meila [using a holy object takes the object out of the catagory of holiness and makes it secular) is only in case of shogeg (accident) then his idea applies. And if you hold it only applies in a case of Mezid [on purpose] it also applies.
(That is an argument among the tenaim of the Mishna). So in plain English that means that in one case the people that use the ax know that it is hekdesh, but are not intending to take it out of the domain of hekdesh since they are all gizbarim (people appointed over Temple treasury). In the other case they in fact do not know that the ax is hekdesh. And so this answer my first question or observation. Why do the Tosephta have to be talking about Gizbarim? Because that is the only way they can know it is hekdesh and still not intend to take it out of the domain of Hekdesh.[That is to say that Tosphot wants his answer to fit both opinions. Including the one that Meila is only in a case of knowing it is hekdesh.]
I think this is an elegant answer for the observation why Tosphot needs to say the Tosephta is a case of Gizbarim instead of just any group of people.[Incidently I think one of the Tenaim that I mentioned is R Meier.]
The other observation I wanted to make is that perhaps Rav Huna over here can provide some support to the opinion of the Rambam that Meila is only when one actually derives some benefit out of the object. [Since I am not learning Torah, this is all a bit vague --but what I am thinking has to do with Rav Huna here and also on page 43a. That is to say that from what I can recall on page 99 we do not have any proof. But what the Rambam might have noticed is that if Rav Huna on page 43 would hold that meila only applies in a case where one derives benefit then he would have an answer to Rav nahman. So the Rambam decided that in fact that must be the opinion of Rav Huna and decided for some reason to state that that is the law. [I only noticed this opinion of the Rambam after seeing it pointed out in the Even haAzel by Rav Meltzer one of the teachers of Rav Shach.]
[I do not recall what the Even Hazel said about this Rambam. He might have had a different idea of how the Rambam derived his result. I just do not recall.]
עוד דבר. ראיתי באבן האזל שהרמב''ם מחזיק בשיטה שמעילה שייך רק במצב שאחד נהנה מהחפץ. נראה לי שהרמב''ם דייק את זה מרב הונא. היינו שרב הונא בב''מ צט. מחזיק שהמשאיל קרדום לחבירו אם בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו. אם רב הונא יחזיק בשיטה הזאת גם לגבי מעילה זה יתרץ את קושיית רב נחמן עליו בדף מג ע''א. הרקע כאן הוא שהמשנה שם בדף מ''ג כותבת שהמפקיד כסף אצל שולחני בלא מכסה השולחני יכול להשתמש בו ולכן אם נאבד הוא חייב. רב הונא מחזיק בשיטה שגם אם נאנסו גם הוא חייב. היינו שיש לו דין שואל. רב נחמן מחזיק שרק אם נאבדו המעות הוא חייב לא אם נאנס. היינו שיש לו דין שומר שכר.
רב נחמן מביא קושייה על רב הונא מהברייתא. גיזבר נתן כסף של הקדש לשולחני-והשולחני השתמש בו ונאבד הכסף, הגזבר מעל. היינו רק אם השתמש בו הוא מעל אבל היתר השתמשות אינה מחייב אלא כמו שומר שכר. אני לא זוכר את זה בדיוק בגלל שאני לא לומד תורה בעוונותיי הרבים. אבל איך שהוא, אם רב הונא היה מחזיק בשיטה שם שמעילה שייך רק במצב של הנאה אז אין קושיא עליו מן הברייתא. ולכן הרמב''ם הסיק מסקנה שבאמת שה מה שרה הונא חייב להחזיק. וזה יוצא טוב עם שיטתו בדף צ''ט ע''א. ואז בגלל איזו סיבה הוא פסק כרב הונא.
