This might seem trivial but it occurs to me to bring it up anyway. Rav Shakh brings a doubt about a guard who makes a plea, "the object was taken by force." Is that really a good plea? The Torah does believe him with an oath, but still perhaps the actual plea in itself has little merit. Or perhaps it is just like a regular plea of "לא היו דברים מעולם" ["I was never asked or paid to guard the object".]
The reason I bring this up is in the old notes on Bava Metzia [which I might bring here] there is a question that my learning partner [who asked me not to name him or mention him in my notes--that is why his name does not appear there] brought up about Tosphot. In the same Tosphot page 98 Tosphot treats, "I do not know if the object was taken by force or not" as כפירה [denial] that he was ever under an obligation to guard it. And he also treats it as a plea of "נאנסו" ("It was taken by force").
So if, "It was taken by force" is really not a good plea in the first place, then "I do not know if it was taken by force" is not any better. But if "It was taken by force" is a good plea, then "I do not know" might be thought to be like straight denial of any obligation.
[The reason I bring this up is mainly because I simply would like to introduce the subject, and I am thinking that with the aid of this idea from Rav Shakh it might be possible to answer the question I bring up on Tosphot. But so far I do not know how it could help. I am only pointing out that the two views in Tosphot are parallel with the two views Rav Shakh brings. Does that help anything? I am not sure--but it might be. If so it would be great because that question on Tosphot has been sitting in my notes for a few years already. I am optimistic because it has happened to me that I saw an idea from Rav Shakh that helped me to answer questions that had been sitting in my notes for years.[I do not have a Bava Metzia and I also can not read my notes very easily unless I can get a printed version. But still I have hope that maybe some solution can be found.(The problem is not if you can find a way to say איני יודע is כפירה or אונס. The problem is that Tosphot treats it both ways and seems obligated to treat it both ways according to the reasoning n Tosphot.])
These are some of my notes on that Tosphot:
ב''מ צח. תוספות משכחת. בתחלה תוספות [בענין שיטת הריב''א] צריכים להגיד ש"איני יודע" של המשנה היא כפירה- דאם "איני יודע" הוא טענת אונס (שבויה או נשברה) אזי לריב''א אין צורך לעוד בהמה.- והגמרא בפירוש מצריכה עוד בהמה. ואחר זה תוספות אומרים "איני יודע" הוא טיעון של טענת אונס (שבויה או שבורה או מתה). איך רואים את זה? בשביל שהגמרא אומרת שכדי שתהיה שבועה, חייב להיות שלש בהמות: (1) הודאה, (2) כפירה, (3) ואיני יודע. אם "איני יודע" הוא כפירה, אז יש לך רק כפירה והודאה. סתירה ישרה.
למה תוספות נלכדו בזו? בשביל שהם מתעמלים לתרץ את הריב''א בדיוק כמו שעשו בבבא קמא. לר''ת אין צורך בכל זה ואצלו "איני יודע" הוא פשוט טענת אונס (שבויה או שבורה או מתה).
אני חשבתי לתרץ את הקושיא הזאת על תוספות כך. בתחלה תוספות מחזיקים שהשיטה של ש"איני יודע" הוא כפירה בשביל שיש בו קצת אונס,- תגיד למשל ארבעים אחוז. וזה אינו מספיק העזה להגיד שהוא מעיז להצריך שבועה אלא אם כן יש גם הודאה ביחד אתו. אחר זה תוספות מחזיקים את השיטה של ש"איני יודע" הוא מספיק טענת אונס (שבויה או שבורה או מתה) כדי להיחשב שונה מכפירה סתם- וכדעת רמי בר חמא שצריך טענות כפירה והודאה באונס.
נחזור לזאת אחר כך, משום שזה אינו מתרץ את השאלה בגלל שהעזה שייכת רק למַלְוֶה. ופשוט הוא.] יש תירוץ יותר טוב. היינו טענת "איני יודע אם נאנס" נחשבת טענת אונס, וטענת "איני יודע אם היתה שם עוד בהמה בכלל" נחשבת טענת כפירה. [להסביר את השאלה כאן במילים פשוטות-- בשיטת הריב''א, טענת אונס (שבויה או שבורה או מתה) צריך שבועה. ולכן בתחלה כשהגמרא מחייבת הודאה ביחד עם "איני יודע" אנחנו חייבים להבין "איני יודע" הוא כפירה. אחר כך, הגמרא מחייבת הודאה וכפירה ביחד עם "איני יודע" ולכן נראה שם ש"איני יודע" משמשת במקום טענת אונסים. (אם "איני יודע" היא טענת כפירה לרמי בר חמא אז לא צריכים עוד בהמה של כפירה), ואין לתרץ שטענת "איני יודע" יכולה לשמש במקום שתיהן, שאם כן בתחלה היתה מספקת טענת "איני יודע" להיות נחשבת אונס (שבויה או שבורה או מתה) וחייב בשבועה ואינו יכול להישבע, ולכן משלם.
לתרץ את זה, נראה לומר ש"איני יודע" היא טענת כפירה להריב''א, אבל לקמן בסוגיא של רמי בר חמא צריכים בהמה של "איני יודע" כדי שלא יהיה אפשר להישבע. רק הקושיא עם זה היא שתוספות בעצמם אומרים בענין אותה סוגיא ש"איני יודע" היא טענת אונס ,שבורה או מתה או שבויה.] נראה לי כעת שאפשר לתרץ את הקושיה הזאת על ידי החילוק של רב שך באבי עזרי בתחלת ספר המשפטים שטענת איני יודע בעצמה תלויה באיך שאתה מסתכל על טענת אונס.
היינו רב שך מביא ספק אם טענת אונס היא טענה חזקה או לא.
אם היא טענה חלשה אז איני יודע אם נאנסו אינה טענה כלל אינו פטור בגלל מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בגלל שאין לו טענה. אם היא טענה חזקה אז איני יודע חייב בגלל מתוך. וזה מקיים התנאי להתחייב שבועה.
גם אפשר לחלק בין איני יודע אם נאנסו ובין איני יודע אם נתחייבתי לך. וגם אפשר לומר שאיני יודע אם נאנסו היא טענת הודאה כמו איני יודע אם שילמתי את החוב שמודה שחייב. איני יודע אם נתחייבתי לך היא טענת כפירה.
The reason I bring this up is in the old notes on Bava Metzia [which I might bring here] there is a question that my learning partner [who asked me not to name him or mention him in my notes--that is why his name does not appear there] brought up about Tosphot. In the same Tosphot page 98 Tosphot treats, "I do not know if the object was taken by force or not" as כפירה [denial] that he was ever under an obligation to guard it. And he also treats it as a plea of "נאנסו" ("It was taken by force").
So if, "It was taken by force" is really not a good plea in the first place, then "I do not know if it was taken by force" is not any better. But if "It was taken by force" is a good plea, then "I do not know" might be thought to be like straight denial of any obligation.
[The reason I bring this up is mainly because I simply would like to introduce the subject, and I am thinking that with the aid of this idea from Rav Shakh it might be possible to answer the question I bring up on Tosphot. But so far I do not know how it could help. I am only pointing out that the two views in Tosphot are parallel with the two views Rav Shakh brings. Does that help anything? I am not sure--but it might be. If so it would be great because that question on Tosphot has been sitting in my notes for a few years already. I am optimistic because it has happened to me that I saw an idea from Rav Shakh that helped me to answer questions that had been sitting in my notes for years.[I do not have a Bava Metzia and I also can not read my notes very easily unless I can get a printed version. But still I have hope that maybe some solution can be found.(The problem is not if you can find a way to say איני יודע is כפירה or אונס. The problem is that Tosphot treats it both ways and seems obligated to treat it both ways according to the reasoning n Tosphot.])
These are some of my notes on that Tosphot:
ב''מ צח. תוספות משכחת. בתחלה תוספות [בענין שיטת הריב''א] צריכים להגיד ש"איני יודע" של המשנה היא כפירה- דאם "איני יודע" הוא טענת אונס (שבויה או נשברה) אזי לריב''א אין צורך לעוד בהמה.- והגמרא בפירוש מצריכה עוד בהמה. ואחר זה תוספות אומרים "איני יודע" הוא טיעון של טענת אונס (שבויה או שבורה או מתה). איך רואים את זה? בשביל שהגמרא אומרת שכדי שתהיה שבועה, חייב להיות שלש בהמות: (1) הודאה, (2) כפירה, (3) ואיני יודע. אם "איני יודע" הוא כפירה, אז יש לך רק כפירה והודאה. סתירה ישרה.
למה תוספות נלכדו בזו? בשביל שהם מתעמלים לתרץ את הריב''א בדיוק כמו שעשו בבבא קמא. לר''ת אין צורך בכל זה ואצלו "איני יודע" הוא פשוט טענת אונס (שבויה או שבורה או מתה).
אני חשבתי לתרץ את הקושיא הזאת על תוספות כך. בתחלה תוספות מחזיקים שהשיטה של ש"איני יודע" הוא כפירה בשביל שיש בו קצת אונס,- תגיד למשל ארבעים אחוז. וזה אינו מספיק העזה להגיד שהוא מעיז להצריך שבועה אלא אם כן יש גם הודאה ביחד אתו. אחר זה תוספות מחזיקים את השיטה של ש"איני יודע" הוא מספיק טענת אונס (שבויה או שבורה או מתה) כדי להיחשב שונה מכפירה סתם- וכדעת רמי בר חמא שצריך טענות כפירה והודאה באונס.
נחזור לזאת אחר כך, משום שזה אינו מתרץ את השאלה בגלל שהעזה שייכת רק למַלְוֶה. ופשוט הוא.] יש תירוץ יותר טוב. היינו טענת "איני יודע אם נאנס" נחשבת טענת אונס, וטענת "איני יודע אם היתה שם עוד בהמה בכלל" נחשבת טענת כפירה. [להסביר את השאלה כאן במילים פשוטות-- בשיטת הריב''א, טענת אונס (שבויה או שבורה או מתה) צריך שבועה. ולכן בתחלה כשהגמרא מחייבת הודאה ביחד עם "איני יודע" אנחנו חייבים להבין "איני יודע" הוא כפירה. אחר כך, הגמרא מחייבת הודאה וכפירה ביחד עם "איני יודע" ולכן נראה שם ש"איני יודע" משמשת במקום טענת אונסים. (אם "איני יודע" היא טענת כפירה לרמי בר חמא אז לא צריכים עוד בהמה של כפירה), ואין לתרץ שטענת "איני יודע" יכולה לשמש במקום שתיהן, שאם כן בתחלה היתה מספקת טענת "איני יודע" להיות נחשבת אונס (שבויה או שבורה או מתה) וחייב בשבועה ואינו יכול להישבע, ולכן משלם.
לתרץ את זה, נראה לומר ש"איני יודע" היא טענת כפירה להריב''א, אבל לקמן בסוגיא של רמי בר חמא צריכים בהמה של "איני יודע" כדי שלא יהיה אפשר להישבע. רק הקושיא עם זה היא שתוספות בעצמם אומרים בענין אותה סוגיא ש"איני יודע" היא טענת אונס ,שבורה או מתה או שבויה.] נראה לי כעת שאפשר לתרץ את הקושיה הזאת על ידי החילוק של רב שך באבי עזרי בתחלת ספר המשפטים שטענת איני יודע בעצמה תלויה באיך שאתה מסתכל על טענת אונס.
היינו רב שך מביא ספק אם טענת אונס היא טענה חזקה או לא.
אם היא טענה חלשה אז איני יודע אם נאנסו אינה טענה כלל אינו פטור בגלל מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בגלל שאין לו טענה. אם היא טענה חזקה אז איני יודע חייב בגלל מתוך. וזה מקיים התנאי להתחייב שבועה.
גם אפשר לחלק בין איני יודע אם נאנסו ובין איני יודע אם נתחייבתי לך. וגם אפשר לומר שאיני יודע אם נאנסו היא טענת הודאה כמו איני יודע אם שילמתי את החוב שמודה שחייב. איני יודע אם נתחייבתי לך היא טענת כפירה.
