הנה בריש פרק איזהו נשך איתא דאין נשך בלא תרבית ואין תרבית בלא נשך דאי אוזפי' מאה במאה ועשרים מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף קיימי מאה ועשרים בדנקא אי בתר מעיקרא אזלת הרי נשך איכא ואיכא תרבית ואי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא וכן אי אוזפי' מאה במאה מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף קיימי מאה בחומשא אי בתר מעיקרא אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא ואי בתר בסוף אזלת הרי נשך והרי תרבית ורב שך כתב הראשונים כתבו שאין ספק וודאי בתר מעיקרא אזלינן שהרי הדין דסאה בסאה אינה אלא מדרבנן ואי בתר בסוף אזלינן הרי יש כאן נשך ותרבית ומדאורייתא הי' צריך שתאסר ובהכרח דבתר מעיקרא אזלינן
The גמרא writes if there is interest on a loan there is also profit to the lender. The reason is this. If the lender gave a loan of hundred for a hundred and twenty and in the end they are worth the same amount, then if you go by the beginning, there are both נשך and profit. If you go by the end, then there is neither one. If the loan was a hundred for a hundred, and the value of the last hundred increased, then if we go by the beginning, there is no נשך nor profit. If we go by the end, there are both.
רב שך זצ''ל writes אבל דעת הרמב''ם קשה שהוא כתב מפורש בפ''ו מהלכות מלוה ולוה ה''ז המלוה את חבירו ומשכן לי' שדהו על מנת שיאכל פירות' שאינה אלא אבק רבית ומשום שאין ברור וזה קשה מסאה בסאה ומאוזפי' מאה במאה והוקרו שהוא רבית קצוצה אי בתר בסוף אזלינן
I think the answer to this is that we do not go by the end. If we would go by the end then in fact משכנתא בלא נכייתא would be דאורייתא. But we go by the beginning. This is similar to the last case of the גמרא. The last hundred went up in value, and yet there is no נשך דאורייתא if we go by the beginning. The law of משכנתא בלא נכייתא is different because the lender gave the field על מנת שיאכל פירות, but since the fruit will not come automatically, there remains a doubt if there will be any fruit. So it is only אבק רבית
[I admit that I still have to think about this to be certain that this would answer Rav Shakh's question.]
_____________________________________________________________________________
הנה בריש פרק איזהו נשך איתא דאין נשך בלא תרבית ואין תרבית בלא נשך דאי אוזפי' מאה במאה ועשרים מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף קיימי מאה ועשרים בדנקא אי בתר מעיקרא אזלת הרי נשךאיכא ואיכא תרבית ואי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא וכן אי אוזפי' מאה במאה מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף קיימי מאה בחומשא אי בתר מעיקרא אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא ואי בתר בסוף אזלת הרי נשך והרי תרבית ורב שך כתב הראשונים כתבו שאין ספק וודאי בתר מעיקרא אזלינן שהרי הדין דסאה בסאה אינה אלא מדרבנן ואי בתר בסוף אזלינן הרי יש כאן נשך ותרבית ומדאורייתא הי' צריך שתאסר ובהכרח דבתר מעיקרא אזלינן
הגמרא כותבת אם יש ריבית על הלוואה קיימת גם רווח למלווה. הסיבה היא זו. אם המלווה נתן הלוואה של מאה על מאה ועשרים ובסופו של דבר הם שווים את אותה כמות, אז אם אתה הולך כפי ההתחלה, ישנם שניהם, נשך ורווח. אם אתה הולך כפי הסוף, אז אין אף אחד. אם ההלוואה הייתה מאה על מאה, ואת הערך של המאה גדל, אז אם נלך לפי ההתחלה, אין נשך ולא רווח. אם נלך לפי הסוף, ישנם שניהם. רב שך זצ''ל כותב אבל דעת הרמב''ם קשה שהוא כתב מפורש בפ''ו מהלכות מלוה ולוה ה''ז המלוה את חבירו ומשכן לי' שדהו על מנת שיאכל פירותי' שאינה אלא אבק רבית ומשום שאין ברור. וזה קשה מסאה בסאה ומאוזפי' מאה במאה והוקרו שהוא רבית קצוצה אי בתר בסוף אזלינן. אני חושב שהתשובה לכך היא שאנחנו לא הולכים כפי הסוף. אם היינו הולכים כפי הסוף אז למעשה משכנתא בלא נכייתא תהיה דאורייתא. אבל הולכים לפי ההתחלה. זה דומה למקרה האחרון של הגמרא שהמאה עלו בערך, ובכל זאת אין נשך דאורייתא בגלל שהולכים לפי ההתחלה. החוק של משכנתא בלא נכייתא שונה כי המלווה נתן את השדה על מנת שיאכל פירות, אבל מאז שהפרי לא יגיע באופן אוטומטי, נותר ספק אם יהיה כל פרי. אז זה רק אבק רבית
The גמרא writes if there is interest on a loan there is also profit to the lender. The reason is this. If the lender gave a loan of hundred for a hundred and twenty and in the end they are worth the same amount, then if you go by the beginning, there are both נשך and profit. If you go by the end, then there is neither one. If the loan was a hundred for a hundred, and the value of the last hundred increased, then if we go by the beginning, there is no נשך nor profit. If we go by the end, there are both.
רב שך זצ''ל writes אבל דעת הרמב''ם קשה שהוא כתב מפורש בפ''ו מהלכות מלוה ולוה ה''ז המלוה את חבירו ומשכן לי' שדהו על מנת שיאכל פירות' שאינה אלא אבק רבית ומשום שאין ברור וזה קשה מסאה בסאה ומאוזפי' מאה במאה והוקרו שהוא רבית קצוצה אי בתר בסוף אזלינן
I think the answer to this is that we do not go by the end. If we would go by the end then in fact משכנתא בלא נכייתא would be דאורייתא. But we go by the beginning. This is similar to the last case of the גמרא. The last hundred went up in value, and yet there is no נשך דאורייתא if we go by the beginning. The law of משכנתא בלא נכייתא is different because the lender gave the field על מנת שיאכל פירות, but since the fruit will not come automatically, there remains a doubt if there will be any fruit. So it is only אבק רבית
[I admit that I still have to think about this to be certain that this would answer Rav Shakh's question.]
_____________________________________________________________________________
הנה בריש פרק איזהו נשך איתא דאין נשך בלא תרבית ואין תרבית בלא נשך דאי אוזפי' מאה במאה ועשרים מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף קיימי מאה ועשרים בדנקא אי בתר מעיקרא אזלת הרי נשךאיכא ואיכא תרבית ואי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא וכן אי אוזפי' מאה במאה מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף קיימי מאה בחומשא אי בתר מעיקרא אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא ואי בתר בסוף אזלת הרי נשך והרי תרבית ורב שך כתב הראשונים כתבו שאין ספק וודאי בתר מעיקרא אזלינן שהרי הדין דסאה בסאה אינה אלא מדרבנן ואי בתר בסוף אזלינן הרי יש כאן נשך ותרבית ומדאורייתא הי' צריך שתאסר ובהכרח דבתר מעיקרא אזלינן
הגמרא כותבת אם יש ריבית על הלוואה קיימת גם רווח למלווה. הסיבה היא זו. אם המלווה נתן הלוואה של מאה על מאה ועשרים ובסופו של דבר הם שווים את אותה כמות, אז אם אתה הולך כפי ההתחלה, ישנם שניהם, נשך ורווח. אם אתה הולך כפי הסוף, אז אין אף אחד. אם ההלוואה הייתה מאה על מאה, ואת הערך של המאה גדל, אז אם נלך לפי ההתחלה, אין נשך ולא רווח. אם נלך לפי הסוף, ישנם שניהם. רב שך זצ''ל כותב אבל דעת הרמב''ם קשה שהוא כתב מפורש בפ''ו מהלכות מלוה ולוה ה''ז המלוה את חבירו ומשכן לי' שדהו על מנת שיאכל פירותי' שאינה אלא אבק רבית ומשום שאין ברור. וזה קשה מסאה בסאה ומאוזפי' מאה במאה והוקרו שהוא רבית קצוצה אי בתר בסוף אזלינן. אני חושב שהתשובה לכך היא שאנחנו לא הולכים כפי הסוף. אם היינו הולכים כפי הסוף אז למעשה משכנתא בלא נכייתא תהיה דאורייתא. אבל הולכים לפי ההתחלה. זה דומה למקרה האחרון של הגמרא שהמאה עלו בערך, ובכל זאת אין נשך דאורייתא בגלל שהולכים לפי ההתחלה. החוק של משכנתא בלא נכייתא שונה כי המלווה נתן את השדה על מנת שיאכל פירות, אבל מאז שהפרי לא יגיע באופן אוטומטי, נותר ספק אם יהיה כל פרי. אז זה רק אבק רבית
