I wanted to answer a question on the הרמב''ם. In the אבי עזרי על הרמב''ם in הלכות טוען ונטען פרק ו' הלכה ג we see that רב שך defends the רמב''ם by means of several factors. כל factor by itself would not be enough. The הרמב''ם writes that we believe the husband when he says the wife he just married was not a virgin. The reason is simple. We can not say she was not מדקדק (she was careful in her words) when she is coming to ask for money. But we can say that a person that is getting out of a debt is not careful in his words. But just to make myself a little more clear let me just add some background. The רמב''ם chapter ו law ג of טוען ונטען says: "A person comes to court and says you owe me מנה. The other says in court להד''ם, (I did not borrow). Then two witnesses come and say he borrowed and paid back. He must pay the מנה because כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי "Anyone who says 'I dd not borrow' is as if he said 'I did not pay back.'" And the other needs no oath because the borrower is already considered a liar." To defend this law רב שך needs ר. עקיבא אייגר, the קצות, the נתיבות, the ר''י מיגאש.
But to be as short as possible, let me just say he needs that "Anyone who says 'I did not borrow' is as if he said 'I did not pay back.'" is not an open confession. It is simply a statement that implies the result. That is like the רשב''ם says about a different case in בבא בתרא ל''ד. But in order to say that it does not imply the result automatically, it is necessary to say he was not careful in his words as the נתיבות says about the law one can go מפטור לפטור. That is the exact same law as the one in chapter ו law ג except that the borrower changed his plea before the witnesses came]. But we can only say that he was not careful when he is trying to get out of an obligation, not when he is asking for money. How do we know this? Because of the fact that the רמב''ם הלכות מלווה ולווה when the מלווה is not believed by a מיגו when he changes his plea from "It is a good document" to "The document was forged (שטר מזוייך) but I had a real document and it was lost." So when he comes and says פ''פ (פתח פתוח) מצאתי, he is believed even though she has a מיגו that she could have said משאירסתני נאנסתי. But why should we not believe her. Do we not say a מיגו? And a person can go from פטור לפטור. The reason is she is not going from פטור לפטור, but asking for the whole כתובה מאתיים.
[I should mention I am taking a guess here about מפטור לפטור. I have no books to look anything up and even when I read Rav Shach's Avi Ezri,]
רציתי לענות על השאלה הזאת על הרמב''ם. באבי עזרי על הרמב''ם בהלכות טוען ונטען פרק ו' הלכה ג' אנו רואים כי רב שך מגן על הרמב''ם באמצעות מספר גורמים. כל גורם בפני עצמו לא יהיה מספיק. הרמב''ם כותב כי אנו מאמינים הבעל כשהוא אומר שהאישה שהוא נשא לא הייתה בתולה. הסיבה היא פשוטה. אנחנו לא יכולים להגיד שהיא לא מדקדקת (לא הקפידה במילים שלה) כשהיא מגיעה לבקש כל הכתובה. אבל אנו יכולים לומר כי אדם כשהוא רוצה להפטר מחוב אינו זהיר בדבריו. רק להוסיף קצת רקע. הרמב''ם פרק ו' ה''ג של טוען ונטען אומר: אדם מגיע לבית המשפט ואומר "אתה חייב לי מנה." השני אומר בבית המשפט להד''ם, (לא היו דברים מעולם. אני לא לוויתי.). ואז שני עדים באים ואומרים שהוא לווה ושילם בחזרה. הוא חייב לשלם את המנה כי כל האומר "לא לוויתי" כאומר "לא פרעתי". ולמלווה אין שבועה כי הלווה כבר נחשב שקרן. "כדי להגן על החוק הזה רב שך זקוק לר. עקיבא אייגר, את הקצות, את הנתיבות, ואת הר''י מיגאש. אבל כדי להיות קצר ככל האפשר, תן לי רק לומר שהוא צריך שהדין כל מי שאומר, "אני לא לוויתי" הוא כאילו אמר "אני לא פרעתי.'" אינו אומר שזו הודאה מפורשת. זה פשוט ההוכחה שמשתמע מכך שלא פרע. (זה כמו הרשב''ם אומר על מקרה שונה בבא בתרא ל''ד). אבל כדי שזו לא תהיה תוצאה אוטומטית, יש צורך לומר שהוא לא היה זהיר בדבריו כמו הנתיבות אומר על החוק שאפשר ללכת מפטור לפטור. החוק הזה זהה לזו בפרק ו' הלכה ג' פרט לכך שהלווה שינה את טענתו לפני שהעדים באו. אנחנו רק יכולים לומר שהוא לא היה זהיר כשהוא מנסה לצאת ידי חובה, לא כשהוא מבקש כסף. איך אנחנו יודעים את זה? בשל העובדה כי הרמב''ם כותב בהלכות מלווה ולווה שהמלווה לא נאמן ידי מיגו ברגע ששינה את הטיעון שלו ממסמך טוב להמסמך מזויף (שטר מזוייף) אבל אומר היה לו מסמך אמיתי, וזה אבד. אז כשהוא בא ואומר פ''פ (פתח פתוח) מצאתי, הוא נאמן למרות שיש לה מיגו שהיא יכולה לומר משאירסתני נאנסתי. אבל למה אנחנו לא מאמינים לה. האם אנחנו לא אומרים מיגו? ואדם יכול לעבור פטור לפטור. הסיבה היא שהיא לא הולכת מן הפטור לפטור, אלא מבקשת כל הכתובה מאתיים
But to be as short as possible, let me just say he needs that "Anyone who says 'I did not borrow' is as if he said 'I did not pay back.'" is not an open confession. It is simply a statement that implies the result. That is like the רשב''ם says about a different case in בבא בתרא ל''ד. But in order to say that it does not imply the result automatically, it is necessary to say he was not careful in his words as the נתיבות says about the law one can go מפטור לפטור. That is the exact same law as the one in chapter ו law ג except that the borrower changed his plea before the witnesses came]. But we can only say that he was not careful when he is trying to get out of an obligation, not when he is asking for money. How do we know this? Because of the fact that the רמב''ם הלכות מלווה ולווה when the מלווה is not believed by a מיגו when he changes his plea from "It is a good document" to "The document was forged (שטר מזוייך) but I had a real document and it was lost." So when he comes and says פ''פ (פתח פתוח) מצאתי, he is believed even though she has a מיגו that she could have said משאירסתני נאנסתי. But why should we not believe her. Do we not say a מיגו? And a person can go from פטור לפטור. The reason is she is not going from פטור לפטור, but asking for the whole כתובה מאתיים.
[I should mention I am taking a guess here about מפטור לפטור. I have no books to look anything up and even when I read Rav Shach's Avi Ezri,]
רציתי לענות על השאלה הזאת על הרמב''ם. באבי עזרי על הרמב''ם בהלכות טוען ונטען פרק ו' הלכה ג' אנו רואים כי רב שך מגן על הרמב''ם באמצעות מספר גורמים. כל גורם בפני עצמו לא יהיה מספיק. הרמב''ם כותב כי אנו מאמינים הבעל כשהוא אומר שהאישה שהוא נשא לא הייתה בתולה. הסיבה היא פשוטה. אנחנו לא יכולים להגיד שהיא לא מדקדקת (לא הקפידה במילים שלה) כשהיא מגיעה לבקש כל הכתובה. אבל אנו יכולים לומר כי אדם כשהוא רוצה להפטר מחוב אינו זהיר בדבריו. רק להוסיף קצת רקע. הרמב''ם פרק ו' ה''ג של טוען ונטען אומר: אדם מגיע לבית המשפט ואומר "אתה חייב לי מנה." השני אומר בבית המשפט להד''ם, (לא היו דברים מעולם. אני לא לוויתי.). ואז שני עדים באים ואומרים שהוא לווה ושילם בחזרה. הוא חייב לשלם את המנה כי כל האומר "לא לוויתי" כאומר "לא פרעתי". ולמלווה אין שבועה כי הלווה כבר נחשב שקרן. "כדי להגן על החוק הזה רב שך זקוק לר. עקיבא אייגר, את הקצות, את הנתיבות, ואת הר''י מיגאש. אבל כדי להיות קצר ככל האפשר, תן לי רק לומר שהוא צריך שהדין כל מי שאומר, "אני לא לוויתי" הוא כאילו אמר "אני לא פרעתי.'" אינו אומר שזו הודאה מפורשת. זה פשוט ההוכחה שמשתמע מכך שלא פרע. (זה כמו הרשב''ם אומר על מקרה שונה בבא בתרא ל''ד). אבל כדי שזו לא תהיה תוצאה אוטומטית, יש צורך לומר שהוא לא היה זהיר בדבריו כמו הנתיבות אומר על החוק שאפשר ללכת מפטור לפטור. החוק הזה זהה לזו בפרק ו' הלכה ג' פרט לכך שהלווה שינה את טענתו לפני שהעדים באו. אנחנו רק יכולים לומר שהוא לא היה זהיר כשהוא מנסה לצאת ידי חובה, לא כשהוא מבקש כסף. איך אנחנו יודעים את זה? בשל העובדה כי הרמב''ם כותב בהלכות מלווה ולווה שהמלווה לא נאמן ידי מיגו ברגע ששינה את הטיעון שלו ממסמך טוב להמסמך מזויף (שטר מזוייף) אבל אומר היה לו מסמך אמיתי, וזה אבד. אז כשהוא בא ואומר פ''פ (פתח פתוח) מצאתי, הוא נאמן למרות שיש לה מיגו שהיא יכולה לומר משאירסתני נאנסתי. אבל למה אנחנו לא מאמינים לה. האם אנחנו לא אומרים מיגו? ואדם יכול לעבור פטור לפטור. הסיבה היא שהיא לא הולכת מן הפטור לפטור, אלא מבקשת כל הכתובה מאתיים
