I am not sure how to put this. But it seems to me to be important to point out what must have been bothering the Gemara in Bava Metzia page 100. And this also must have bothered Tosphot. Even though neither brought it up but still it must have been in the back of their minds. The question is in the Mishna [BM 100a] we have what amounts to המוציא מחברו עליו הריאה and right after that חולקים
That is for the case when the seller is sure and the buyer is doubtful the seller takes and oath and when both are doubtful they divide. Surely the Gemara and Tosphot must have been bothered with this. Especially Tosphot. Because to Tosphot the entire idea of דררא דממונא is specifically when there is a doubt to Beit Din even without their pleas. And here in the Mishna the only difference between the two cases is only in the pleas. And Tosphot brings from Bava Batra that the only time Sumchus says his law is only when it is דררא דממונא. So we have what has to have seemed a direct contradiction in the Mishna.
So Tosphot explains the Mishna is a case of דררא דממונא. But that only takes care of the end of the Mishna. What about the case where the seller is sure and takes and oath? That has to also be דררא דממונא Because it is the same case in everything except the pleas. And yet if it is דררא דממונא we know Sumchus has to say חולקים to divide. What I think here is that the Gemara and Tosphot are both depending on the Gemara back on page 97B without saying openly that they are doing so. That is we have to say that ברי ושמא ברי עדיף or it is a case of עסק שבועה ביניהם as I already explained in my notes that is is a case of מודה במקצת
_________________________________________________________________________________
I am not sure how to put this. But it seems to me to be important to point out what must have been bothering the גמרא in בבא מציעא דף ק. And this also must have bothered תוספות. Even though neither brought it up but still it must have been in the back of their minds. The question is in the משנה בבא מציעא ק' ע''א we have what amounts to המוציא מחברו עליו הריאה and right after that חולקים
That is for the case when the seller is sure and the buyer is doubtful the seller takes and oath and when both are doubtful they divide. Surely the גמרא and תוספות must have been bothered with this. Especially תוספות. Because to תוספות the entire idea of דררא דממונא is specifically when there is a doubt to בית דין even without their pleas. And here in the משנה the only difference between the two cases is only in the pleas. And תוספות brings from בבא בתרא that the only time סומכוס says his law is only when it is דררא דממונא. So we have what has to have seemed a direct contradiction in the משנה.
So תוספות explains the משנה is a case of דררא דממונא. But that only takes care of the end of the משנה. What about the case where the seller is sure and takes and oath? That has to also be דררא דממונא Because it is the same case in everything except the pleas. And yet if it is דררא דממונא we know סומכוס has to say חולקים to divide. What I think here is that the גמרא and תוספות are both depending on the גמרא back on page צ''ז ע''ב without saying openly that they are doing so. That is we have to say that ברי ושמא ברי עדיף or it is a case of עסק שבועה ביניהם as I already explained in my notes that is is a case of מודה במקצת
_________________________________________________________________________________
נראה לי חשוב להצביע על מה שהיה בוודאי מטריד את הגמרא בבבא מציעא דף ק. וזה גם כנראה הטריד את תוספות. למרות שהם לא העלו את זה, אבל עדיין זה בטוח שהיה בדעתם. השאלה היא המשנה בבא מציעא ק' ע''א יש לנו מצב של המוציא מחברו עליו הריאה, ומיד אחר כך הדין של חולקים. במקרה כאשר המוכר הוא בטוח והקונה ספק המוכר לוקח שבועה, וכאשר שניהם בספק הם מחלקים. אין ספק שהגמרא ותוספות הוטרדו מזה. במיוחד תוספות. כי בשביל תוספות כל הרעיון של דררא דממונא הוא במיוחד כאשר יש ספק אל בית דין אפילו בלי הטיעונים שלהם. והנה במשנה ההבדל היחיד בין שני המקרים הוא רק הטיעונים. וגם תוספות מביא מן הגמרא בבבא בתרא כי המצב היחיד שסומכוס אומר החוק שלו היא רק כאשר הוא דררא דממונא. אז יש לנו מה צריך נראה סתירה ישירה במשנה. אז תוספות מסבירה את המשנה הוא מקרה של דררא דממונא. אבל זה פותר רק של סוף המשנה. מה לגבי המקרה שבו המוכר הוא בטוח ונשבע? זו צריכה להיות גם דררא דממונא משום שזהו אותו המקרה בכל המשנה פרט הטיעונים. ובכל זאת אם זה דררא דממונא אנחנו יודעים שסומכוס אומר לחלק. מה שאני חושב כאן הוא כי הגמרא ותוספות שניהם סמכו על הגמרא בעמוד צ''ז ע''ב. כלומר אנחנו צריכים לומר כי ברי ושמא ברי עדיף או שזה מקרה של עסק שבועה ביניהם כפי שכבר הסבירתי בהערות שלי כי זה מקרה של מודה במקצת.
That is for the case when the seller is sure and the buyer is doubtful the seller takes and oath and when both are doubtful they divide. Surely the Gemara and Tosphot must have been bothered with this. Especially Tosphot. Because to Tosphot the entire idea of דררא דממונא is specifically when there is a doubt to Beit Din even without their pleas. And here in the Mishna the only difference between the two cases is only in the pleas. And Tosphot brings from Bava Batra that the only time Sumchus says his law is only when it is דררא דממונא. So we have what has to have seemed a direct contradiction in the Mishna.
So Tosphot explains the Mishna is a case of דררא דממונא. But that only takes care of the end of the Mishna. What about the case where the seller is sure and takes and oath? That has to also be דררא דממונא Because it is the same case in everything except the pleas. And yet if it is דררא דממונא we know Sumchus has to say חולקים to divide. What I think here is that the Gemara and Tosphot are both depending on the Gemara back on page 97B without saying openly that they are doing so. That is we have to say that ברי ושמא ברי עדיף or it is a case of עסק שבועה ביניהם as I already explained in my notes that is is a case of מודה במקצת
_________________________________________________________________________________
I am not sure how to put this. But it seems to me to be important to point out what must have been bothering the גמרא in בבא מציעא דף ק. And this also must have bothered תוספות. Even though neither brought it up but still it must have been in the back of their minds. The question is in the משנה בבא מציעא ק' ע''א we have what amounts to המוציא מחברו עליו הריאה and right after that חולקים
That is for the case when the seller is sure and the buyer is doubtful the seller takes and oath and when both are doubtful they divide. Surely the גמרא and תוספות must have been bothered with this. Especially תוספות. Because to תוספות the entire idea of דררא דממונא is specifically when there is a doubt to בית דין even without their pleas. And here in the משנה the only difference between the two cases is only in the pleas. And תוספות brings from בבא בתרא that the only time סומכוס says his law is only when it is דררא דממונא. So we have what has to have seemed a direct contradiction in the משנה.
So תוספות explains the משנה is a case of דררא דממונא. But that only takes care of the end of the משנה. What about the case where the seller is sure and takes and oath? That has to also be דררא דממונא Because it is the same case in everything except the pleas. And yet if it is דררא דממונא we know סומכוס has to say חולקים to divide. What I think here is that the גמרא and תוספות are both depending on the גמרא back on page צ''ז ע''ב without saying openly that they are doing so. That is we have to say that ברי ושמא ברי עדיף or it is a case of עסק שבועה ביניהם as I already explained in my notes that is is a case of מודה במקצת
_________________________________________________________________________________
נראה לי חשוב להצביע על מה שהיה בוודאי מטריד את הגמרא בבבא מציעא דף ק. וזה גם כנראה הטריד את תוספות. למרות שהם לא העלו את זה, אבל עדיין זה בטוח שהיה בדעתם. השאלה היא המשנה בבא מציעא ק' ע''א יש לנו מצב של המוציא מחברו עליו הריאה, ומיד אחר כך הדין של חולקים. במקרה כאשר המוכר הוא בטוח והקונה ספק המוכר לוקח שבועה, וכאשר שניהם בספק הם מחלקים. אין ספק שהגמרא ותוספות הוטרדו מזה. במיוחד תוספות. כי בשביל תוספות כל הרעיון של דררא דממונא הוא במיוחד כאשר יש ספק אל בית דין אפילו בלי הטיעונים שלהם. והנה במשנה ההבדל היחיד בין שני המקרים הוא רק הטיעונים. וגם תוספות מביא מן הגמרא בבבא בתרא כי המצב היחיד שסומכוס אומר החוק שלו היא רק כאשר הוא דררא דממונא. אז יש לנו מה צריך נראה סתירה ישירה במשנה. אז תוספות מסבירה את המשנה הוא מקרה של דררא דממונא. אבל זה פותר רק של סוף המשנה. מה לגבי המקרה שבו המוכר הוא בטוח ונשבע? זו צריכה להיות גם דררא דממונא משום שזהו אותו המקרה בכל המשנה פרט הטיעונים. ובכל זאת אם זה דררא דממונא אנחנו יודעים שסומכוס אומר לחלק. מה שאני חושב כאן הוא כי הגמרא ותוספות שניהם סמכו על הגמרא בעמוד צ''ז ע''ב. כלומר אנחנו צריכים לומר כי ברי ושמא ברי עדיף או שזה מקרה של עסק שבועה ביניהם כפי שכבר הסבירתי בהערות שלי כי זה מקרה של מודה במקצת.
