הייתי שוב בחוף הים. בדרך חזרה עלה בדעתי פתאום, שהתשובה שנותן הרב שך לקושייתו על התוספות במסכת קידושין (דף ב ע"א) היא בבואה מדויקת של התשובה שאני ניסיתי להציע. הרב שך טוען כי המושג "כסף קונה" מתייחס למצב שבו קיים דבר מה הנקנה, וקיים גורם המביא לכך שאותו דבר ייקנה. אין זה זהה למצב שבו גורם מסוים מחולל פעולה. לפיכך, עבד כנעני יכול להשתחרר באמצעות כסף או שווה כסף, שכן מדובר כאן במקרה של שחרורו. לעומת זאת, עבד עברי דומה במהותו לאדם שנשכר לביצוע עבודה למשך מספר שעות מסוים – אלא שמדובר בפרק זמן ארוך יותר. משום כך, שחרורו של העבד העברי הוא בגדר פעולה ממונית. [מצב זה שונה בתכלית מזה של עבד כנעני; שכן בעת שחרורו, העבד הכנעני משנה את מעמדו המשפטי – הוא נעשה כשיר לשאת אישה יהודייה וחייב בכל המצוות. דבר זה עומד בניגוד גמור למצבו הקודם, לפיו העבד הכנעני "קונה את עצמו" (ובכך מתקיים היחס בין הדבר הנקנה לבין הגורם המקנה). אולם העבד העברי אינו "קונה את עצמו" בעת שחרורו; הוא אינו הופך לבעלים של עצמו – הוא פשוט משתחרר.]עבדי הם ולא עבדים לעבדיםץ--------------------רעיון זה (עבד עברי הנפדה הוא משתחרר, לא נקנה) ראיתי מאוחר יותר, שרב שך עצמו מביאו בהלכות אישות, פרק ה', הלכה כ"ג.

I was at the sea shore again. On the way back it suddenly occurred to me that what Rav Shach is answering to his question on Tosphot (kidushin page 2) (note 1.) is the exact mirror image of the answer I was trying to give. Rav shach is saying that "money acquires", refers to a case where there is something acquired, and something that causes the thing to be acquired. This is not the same as something causing an act. Thus, the Canaanite slave can be freed by money or the value of money since it is a case of his being freed. But a Jewish slave is the same thing as being hired to do work for a certain number of hours--just longer hours. Thus, his being freed is a case of a monetary act. [this is very different tan the Canaanite slave being freed upon which his entire legal status changes. Upon being freed he can marry a Jewish girl, and he becomes obligated in all the commandments. This is the polar opposite of what I was saying that the Canaanite slave acquires himself, so that is a case of something being acquired and something causing it to be acquired. But the Jewish slave does not acquire himself upon being freed. He does not own himself. He is freed.--------------------I was at the sea shore again. On the way back it suddenly occurred to me that what רב שך is answering to his question on תוספות קידושין דף ב' page 2) is the exact mirror image of the answer I was trying to give. רב שך is saying that money acquires, refers to a case where there is something acquires and something that causes the thing to be acquired. This is not the same as something causing an act. Thus, the Canaanite slave can be freed by money or the value of money since it is a case of his being freed. But a Jewish slave is the same thing as being hired to do work for a certain number of hours--just longer hours. Thus, his being freed is a case of a monetary act. [This is very different than the Canaanite slave. The Canaanite slave when freed changes his legal status.. Upon being freed he can marry a Jewish girl and he becomes obligated in all the commandments. this is the polar opposite of what I was saying that the Canaanite slave acquires himself, so that is a case of something being acquired and something causing it to be acquired. But the Jewish slave does not acquire himself upon being freed. He does not own himself. He is freed.(note 2) (note 1.) The question of Rav shach is this. We learn the value of money is like money from a Jewish slave. (Tosfot kidushin pg 2.) But that iss half a gezera shava, because he can be freed from a gentile owner only with money (coins). (note 2) this idea i saw later that rav shach himself brings in laws of marriage chapter 5, law 23.

ברצוני להוסיף הבהרה לתשובה שנתתי קודם לכן. ייתכן שהתשובה לשאלתו של הרב שך היא של הרב שך עצמו, או שמא עלתה בדעתי בעת שעיינתי בספרו "אבי עזרי". העניין הוא שהתוספות מציינים כי אנו למדים ש"שווי כסף" (ערך כספי) דינו כ"כסף" (מטבע ממש) בהקשר של עבד עברי. נשאלת השאלה: הדבר נכון לגבי קנייה, אך מה באשר למכירה? שהרי שחרור עבד עברי מידי אדון גוי חייב להתבצע באמצעות מטבע; "שווי כסף" אינו מועיל במקרה זה. התשובה היא: לו היה מדובר במקרה של קנייה ומכירה, אזי אכן הייתה מתעוררת שאלה. אולם, בשחרור עבד עברי, אין כאן פעולת קנייה – העבד אינו קונה את עצמו, אלא פשוט משתחרר. [זאת בשונה מעבד כנעני, אשר אכן קונה את עצמו, ולכן במקרה שלו "שווי כסף" היה מועיל.] ההבהרה שאני מבקש להוסיף כאן היא: מדוע רק מטבע ממש מועיל לשחרור עבד עברי? התשובה, על פי התורה, היא שרק "כסף" (מטבע) יוצר קניין ("מעות קונות"). לפיכך, לצורך שחרור עבד עברי, רק מטבע פועל. אך במקרה שבו דבר מה נרכש באמצעות תשלום, אזי גם "שווי כסף" יועיל. המטבע אינו משמש כאמצעי חליפין (כפי שציינו רב נחמן ורב ששת), אלא הוא יוצר קניין; אבל במקום שבו מתבצעת רכישה באמצעות תשלום כלשהו, "שווי כסף" אכן פועל. אך עבד עברי אינו נקנה לעצמו, אלא משוחרר; ובמקרה כזה נדרש גורם שיחולל את השחרור. עם זאת, הרב שך מציין כי מדובר ב"גזירת הכתוב" – דין מיוחד שנקבע על ידי התורה למקרה זה בלבד – שכן ברוב המקרים האחרים, גוי יכול לבצע קניין באמצעות כל שאר דרכי הקניין הרגילות

I would like to add a bit of clarity to the answer I gave previously. I think that answer to the question of rav shach might be of Rav Shach himself, or it might be that it occurred to me while reading Rav Shach's Avi Ezri. The issue is Tosphot says we learn the value of money is like money from a Jewish slave. Question: That applies to buying. But what about selling? For freeing a Jewish slave from a gentile owner has to be by coin. The value of money does not help. Answer: If this would be a case of buying and selling, then okay. There would be a question. But in the freeing of a Jewish slave, there is nothing that is bought. He does not acquire himself. He is simply freed. [This is different from a Canaanite slave who does acquire himself, so in that case the value of money would work.] The clarity I would like to add here is: Why only coin works to free a Jewish slave? Answer: from the Torah, only money causes acquisition. {R. Yochanan, Bava Metzia} Therefore, to free a Jewish slave (from a gentilee owner), only coin works. But, if the case is that of something being bought by money, then the value of money would work. "Coin does not cause exchange" as (per Rav Nachman and Rav Sheshet), but it causes acquisition and, in a case, where there is something bought by some kind of payment, there the value of money works. But the Jewish slave is not being acquired to himself. He is let go of. And there you need something to cause the freeing to happen. However, Rav Shach points out that this is a gezerat hakatuv, (divine decree) in this particular case, because in most other cases, a gentile can acquire with all the other regular means of acquisition.---------------------------I would like to add a bit of clarity to the answer I gave previously. I think that answer to the question of רב שך might be of רב שך himself, or it might be that it occurred to me while reading רב שך's אבי עזרי. The issue is תוספות says we learn the value of money is like money from a Jewish slave. Question: That applies to buying. But what about selling? For freeing a Jewish slave from a gentile owner has to be by coin. The value of money does not help. Answer: If this would be a case of buying and selling then okay. There would be a question. But in the feeing of a Jewish slave there is nothing that is bought. He does not acquire himself. He is simply freed. [This is different from a Canaanite slave who does acquire himself, so in that case the value of money would work.] The clarity I would like to add here is why only coin works to free a Jewish slave? Answer from the תורה, only money causes acquisition. מעות קונות Therefore, to free a Jewish slave, only coin works. But if the case is that of something being bought by money, then the value of money would work. Coin does not cause exchange as (per רב נחמן and רב ששת) but it causes acquisition and, in a case, where there is something bought by some kind of payment, there the value of money works. But the Jewish slave is not being acquired to himself. He is let go of. And there you need something to cause the freeing to happen. however, רב שך points out that this is a גזרת הכתוב, divine decree in this particular case, because in most other cases a gentile can acquire with all the other regular means of acquisition.

zb 32 G minor a midi file

ברצוני להציע תשובה אפשרית לסוגיה שהעליתי מקודם, בהקשר לקושייתו של הרב שך על דברי התוספות. קידושין דף ב' ע''א. העניין הוא כדלקמן: התוספות שואלים – מניין לנו ששווה כסף יכול לשמש לקניין אישה? והתשובה היא: מכך ששווה כסף יכול לשמש לקניית עבד עברי. על כך מקשה הרב שך: הרי הדין הזה פועל רק בכיוון אחד – לצורך קנייה; אך לצורך פדיון של עבד עברי, יש להעביר את הכסף לידי האדון הגוי. אם כן, הגזרה שווה היא למעשה רק חצי גזרה שווה שאינה גזרה שווה. התשובה לכך היא שהפסוק עצמו עוסק בפדיון עבד עברי – "כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו" (ויקרא כ"ה) – וזהו עיקרו של הפסוק. איננו מתעלמים מעובדה זו, אלא מציינים שפדיון עבד עברי עניינו שחרורו מחיוב כלשהו; היבט זה של הפסוק אינו רלוונטי לנישואי אישה, שכן יציאה מנישואין נעשית באמצעות שטר גירושין. החלק היחיד בפסוק הנוגע לאישה הוא היכולת של כסף שווה כסף לחולל קניין-----------------לאחר מכן ראיתי שרב שך עונה על שאלה זו (הלכות אישות, פרק ג', הלכה א') – לאחר דיון מעמיק המשתרע על פני מספר עמודים – כי פדיון עבד עברי נחשב כרכישה (עבורו עצמו), וכל דבר המביא לידי רכישה (כלומר, משמש כאמצעי תשלום) באמצעות חליפין, חייב להיות מטבע-----------------------נראה שכוונת הרב שך היא כזו: שחרורו של עבד עברי מידי גוי חייב להיעשות באמצעות כסף (מטבע כדעת רב נחמן שמטבע גורם קניין חליפין, לא פירות), כיוון שאין כאן מקרה של קנייה ומכירה רגילות. אף על פי שגופו נקנה, הגמרא עצמה מציינת כי שכירת פועל כמוה כעבדות למשך שעות העבודה; ואף על פי שחילופי "שווי בשווי" (החלפת דבר בערך שווה) עשויים להועיל לשחרור עבד כנעני, הרי שלגבי עבד עברי הדבר אינו מועיל – כיוון שאין כאן "החלפה" (במובן של עסקת חליפין)

I would like to attempt a possible answer to what I was answering in my previous blog on the question of Rav Shach on Tosphot. Tosphot asks how do we know that the value of money acquires a woman? Answer the fact that the value of money can acquire a Jewish slave. Question of Rav Shach. That only works in one direction to acquire but to redeem Jewish slave one has to give money to the gentile owner. So, the Gezera Shava is only half of one. Answer the verse itself is talking about redemption of a Jewish slave. That is the major point of the verse. so, we are not ignoring that fact but rather taking notice that redemption of Jewish slave is relevant to redeeming him from an obligation. That part of the verse is not relevant to marrying a woman. In that case getting out of a marriage is with a document of divorcee. The only part of the verse that relates to a woman is the ability of the value of money to cause acquisition. -----------------------------------------------I would like to attempt a possible answer to what I was answering in my previous blog on the question of רב שך on תוספות. The issue is this. תוספות asks how do we know that the value of money acquires a woman? Answer the fact that the value of money can acquire a Jewish slave. Question of רב שך. That only works in one direction to acquire but to redeem Jewish slave one has to give money to the gentile owner. So, theגזרה שווה is only half of גזרה שווה. Answer the verse itself is talking about redemption of a Jewish slave. .כסף ישיב לבעליו ויקרא כ''ה That is the major point of the verse. So, we are not ignoring that fact, but rather taking notice that redemption of Jewish slave is relevant to redeeming him from an obligation. That part of the verse is not relevant to marrying a woman. In that case, getting out of a marriage is with a document of divorce. The only part of the verse that relates to a woman is the ability of the value of money to cause acquisition. [Later I saw that Rav Shach answers this own question (laws of marriage, chapter 3, law 1) after a few closely argued pages that a redemption of a Jewish slave is] acquired [to himself] .and something that causes acquisition (buys something) by means of exchange has to be coin.---------------[Later I saw that רב שך answers this own question (laws of marriage, chapter 3, law 1) )after a few closely argued pages( that a redemption of a Jewish slave is acquisition [to himself], and something that causes acquisition (buys something) by means of exchange has to be coins.-not exchange.. [I would like to mention here that the basic people that deal with this subject are Rav Shach, Reb Shmuel Rozovski of Poniovitch [in the book, Zichron Shmuel] and the Divrei Echezkil of Slobodka.--Normally speaking I would have tried to go through the basic Rishonim and Achronim, and not say a word until I had gained some sort of clarity or insight into this subject. However, I have been busy with going to a hospital in Kfar Sabsa and getting chemicals poured into me, and besides that I might simply be getting old and worn out. However, if I can, I would like to share with people any insight that I might be blessed with.---] --------------I might mention here also that Rav Shach points out that the law of ''freeing a non jewish slave can be by money or the value of money, but not exchange'' means not exchange by kinyan sudar [acquisition by exchange of a handchercheif]--. but exchange ''this for that'' would work. However that would not work for a Jewish slave that is owned by a gentile because the act of freeing him has to by by coin--not the value of money because you need a act of causing the acquisition.-----I think Rav Shach means this: That the freeing of a Jewish slave from a gentile has to be by coin because it is not a case of something being bought and something being sold. Even though his body has been bought, the Gemara itself says that hiring a worker is like being a slave for a few hours during the time of being hired. The exchange of this for that would work to free a gentile slave but nota Jewish slave being there is no exchange-----I think רב שך means this: That the freeing of a עבד עברי from a gentile has to be by coin because it is not a case of something being bought and something being sold. Even though his body has been bought, the גמרא itself says that hiring a worker is like being a slave for a few hours during the time of being hired. The exchange of שווה בשווה would work to free a עבד כנעני but not a Jewish slave בגלל there is no exchange

קידושין דף ב'

תוספות שואלים בתחילת מסכת קידושין: מניין לנו ש"שווי כסף" יכול לשמש לקניית אישה (לצורך קידושין), בדיוק כפי שכסף יכול לשמש לכך? ותשובתם היא שאנו למדים זאת מעניינו של עבד עברי. אולם, הרב שך מקשה על כך, בטענה שעבד עברי אינו ניתן לפדיון באמצעות שווי כסף, אלא רק באמצעות כסף (מטבעות). עם זאת, אינני בטוח מהי בדיוק הקושיה על דברי תוספות. נראה לי שכוונת תוספות היא שאנו למדים מכך שיהודי יכול להיקנות על ידי כסף או שווי כסף, ומכאן שגם אישה יכולה להתקדש (להינשא) על ידי כסף או שווי כסף, כלומר, שהדין זהה למקרה שבו יהודי נקנה כעבד על ידי יהודי אחר. אינני מצליח להבין היכן טמונה הקושיה. הרי איש אינו טוען שאישה יכולה להשתחרר מנישואיה באמצעות כסף (מה שהיה מקביל למקרה שבו עבד עברי זוכה בחירותו); שהרי שחרור כזה יכול להתבצע אך ורק באמצעות כסף ממש, ולא באמצעות "שווי כסף". [כמו כן, עלי להודות שהפסוק שמביאים תוספות נראה כמתייחס גם לבעלים יהודי של עבד עברי; על כן, אני מודה שאינני בקיא די הצורך בנושא זה. עם זאת, אני זוכר שכאשר קראתי לראשונה את דברי הרב שך, הבנתי שהוא מבקש ללמוד את התוספות כך שניתן לקנות אישה באמצעות כסף או שווי כסף. אך כאשר אנו מנסים לאתר את המקור לדין זה, ששווי כסף דינו ככסף, אנו מוצאים אותו רק בהקשר של עבד עברי הנקנה או נפדה על ידי יהודי (ולא על ידי גוי). [שהרי הגוי חייב לקבל כסף [מטבעות] כדי לשחרר את היהודי; אם יקבל שווי כסף, היהודי נותר מבחינה משפטית בבעלותו. נמצא אפוא שמדובר בגזרה שווה הפועלת רק בחלקה, וגזרה שווה שכזו אינה תקפה. אולם, שאלתי היא: מדוע עלינו לבחון דווקא את פדיון העבד העברי? הרי אנו מבקשים ללמוד ששווי כסף יכול לשמש לקניית אישה, בדומה לאופן שבו ניתן לקנות יהודי (כעבד), בין אם הקונה הוא יהודי ובין אם הוא גוי

Tosphot asks in the beginning of Kidushin---page 2

Tosphot asks in the beginning of Kidushin "How do we know that the value of money can acquire a woman just like money?" and answers that we learn it from a Jewish slave. However, Rav Shach asks that a Jewish slave cannot be redeemed [from a gentile owner] by the value of money, only actual money [coins.] However, I am not sure what the objection to Tosphot is. I think Tosphot means we learn that a Jew can be bought by money or the value of money, and so a woman can be married by money or the value of money. That the same law would apply if a Jew was bought as a slave by another Jew. I simply cannot see the objection. After all no one is saying that a woman can go out of marriage by money that that would be the parallel case to the Jewish slave gaining his freedom. And that can happen only by money/coins, not the value of money. [I also admit that the verse that Tosspot is bringing seems to apply to a Jewish owner of a Jewish slave also. SO, I admit here I am simply unfamiliar with the subject.] ---------------------תוספות asks in the beginning of קידושין how do we know that the value of money can acquire a woman just like money and answers that we learn it from a עבד עברי. However, רב שך asks that a עבד עברי cannot be redeemed by the value of money, on actual money [coins.] However, I am not sure what the objection to תוספות is. I think תוספות means we learn that a Jew can be bought by money or the value of money and so a woman n can be married by money or the value of money. That the same law would apply if a Jew was bought as a slave by another Jew. I simply cannot see the objection. After all no one is saying that a woman can go out of marriage by money that that would be the parallel case to the עבד עברי gaining his freedom. And that can happen only by money, not the value of money. [I also admit that the verse that Tosspot is bringing seems to apply to a Jewish owner of a עבד עברי also. SO, I admit here I am simply unfamiliar with the subject.------however, I recall that when I first read what Rav Shach was saying I thought that he meant to ask that we learn that a woman can be acquired by money or the value of money, but when we try to find the source of this law that the value of money is like money, we can find it only with a Jewish slave that is bought or redeemed by a Jew, not by a gentile. [the gentile must receive money to let the Jew go free. If he accepts the value of money, the Jew is still legally owned. Therefore, it is a gezera shavva in half, and a gezera shava in half is not a valid gezera shava. However, my question is why do we have to look at the redemption of the Jewish slave? After all, we are trying to learn is that the value of money can acquire a woman just like a Jew can be acquired by a Jew or a gentile as a slave.]-----------------------------however, I recall that when I first read what רב שך was saying I thought that he meant to ask that we learn that a woman can be acquired by money or the value of money, but when we try to find the source of this law that the value of money is like money, we can find it only with a עבד עברי that is bought or redeemed by a Jew, not by a gentile. [The gentile must receive money to let the Jew go free. If he accepts the value of money, the Jew is still legally owned. Therefore, it is a גזרה שווה in half, and a גזרה שווה in half is not a valid גזרה שווה. However, my question is why do we have to look at the redemption of the עבד עברי? After all, we are trying to learn is that the value of money can acquire a woman just like a Jew can be acquired by a Jew or a gentile as a slave.

הייתי שוב בקרב הליטאים (הדבקים בעקרונותיו של הגר"א) ועיינתי ברעיונותיו של ר' נחום ממיר. לאחר מכן, בדרכי חזרה מהים, עלו בדעתי כמה נקודות שלא עמדתי עליהן קודם לכן. אחת מהן היא שמתעוררת קושיה חזקה הן על הראב"ד, והן על הרמב"ם. בקיצור, נראה כי לסוגיית "הודאה במקצת" אין כמעט רלוונטיות להלכה זו. נניח שאדם אחד טוען: "נתת לי [כמשכון או כפיקדון] חיטים", ואילו האחר משיב: "אלו היו שעורים". הוא אינו חייב דבר. אם מדובר במקרה שבו קיים גם פיקדון כספי (או דבר אחר שהצד השני מסכים לקיומו), הרי שזהו מקרה של "מודה במקצת"; במצב זה עליו להישבע, לשלם את החלק שהוא מודה בו, ולהיות פטור מתשלום החלק האחר. מדוע בחר הרמב"ם לכתוב הלכה זו דווקא בהקשר של "מודה במקצת"? ייתכן שהייתה לו סיבה לקבוע זאת שם, בעוד שבמקרה אחר – שבו קיימת רק מחלוקת בשאלה אם מדובר בחיטים או בשעורים (או במשכון או בפיקדון), כאשר צד אחד טוען "אני חייב לך חיטים" והשני משיב "אינך חייב לי זאת, אלא שעורים" – ייתכן שהרמב"ם סבור שאין הוא חייב דבר. מכל מקום, בכל הנוגע למשכון או פיקדון ולסוגיית "מודה במקצת", הראב"ד סבור שמדובר בשני מקרים נפרדים; לפיכך, לדעתו, האדם אינו חייב לשלם את החלק האחר, וגם אינו נדרש להישבע. יתרה מכך, נראה כי הראב"ד – ואולי אף הרמב"ם במקרה זה – פועלים בניגוד לשני עקרונות ידועים: האחד, ש"כל האומר 'לא לוויתי' – הרי הוא כאומר 'לא פרעתי'"; והשני, שאדם נאמן על עצמו כנגד מאה עדים. על פי עקרונות אלו, אם אדם טוען שהוא חייב שעורים, הרי שעל בית הדין לקבל את דבריו, גם אם המלווה אינו טוען דבר

I was again by the Litvacks [that stick with the principles of the GRA] and I was looking at the ideas of Rav Nachum of the mir. So later coming back from the sea it occurred to me a few things which I had not realized beforehand. One is that there is a strong question on the raavad but also on the Rambam. in short, the issue of admission in part seems to have little relevance to the law. Let’s say one person says you gave me [as a pledge or deposit] wheat and the other says it was barley. He owes nothing. If it is a case there is also a deposit of money or anything else to which the other agrees, then it would be a case of admission in part and he would take an oath, and pay the part he admits to, and not pay the other part. But why would the Rambam write this law specifically by admission in part? It might be he had a reason to hold it there, while in another case where there is only a disagreement if he has wheat or barley, or a pledge or a deposit and one claims "I owe you wheat" and the another says "You do not owe me that, but rather barley." There maybe the Rambam would hold he is not liable. At least in terms of wheat or barley and admission in part the Raavad holds these are two separate types and he would not owe the other part nor take an oath. Furthermore, the Raavad and maybe the Rambam here seem to be going against two known principles, “Anyone who says ‘I did not borrow’ is as if he said ‘I did not repay,’” and a person is believed about himself like a hundred witnesses. According to these principles, if he says he owes barley, then the court should take him at his word even if the lender claims nothing.----------------------- I was again by the Litvacks [that stick with the principles of the GRA] and I was looking at the ideas of רב נחום of the מיר. So later coming back from the sea it occurred to me a few things which I had not realized beforehand. One is that there is a strong question on the ראב’’ד but also on the רמב’’ם. in short, the issue of admission in part seems to have little relevance to the law. Let’s say one person says you gave me [as a pledge or deposit] wheat and the other says it was barley. he owes nothing. If it is a case there is also a deposit of money or anything else to which the other agrees then it would be a case of admission in part, and he would take an oath, and pay the part he admits to and not pay the other part. \But why would the רמב’’ם write this law specifically by admission in part. It might be he had a reason to hold it there while in another case where there is only a disagreement if he has wheat or barley, or a pledge or a deposit and one claims I owe you wheat and the another says you do not owe me that but rather barley. There maybe the רמב’’ם would hold he is not liable. At least in terms of wheat or barley and admission in part the ראב’’ד holds these are two separate types and he would not owe the other part nor take an oath. Furthermore, the ראב’’ד and maybe the רמב’’ם here seem to be going against two known principles, “Anyone who says ‘I did not borrow’ is as if he said ‘I did not repay,’” and a person is believed about himself like a hundred witnesses. According to these principles, if he says he owes barley, then the court should take him at his word even if the lender claims nothing.

קיים דיון בין הרמב"ם לבין הראב"ד (המובא בטור ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח) בשאלה האם פיקדון ומשכון נחשבים לאותו סוג של דבר. הראב"ד סבור שאינם נחשבים לאותו סוג. [שאם היו נחשבים לאותו סוג כדעת הרמב''ם, הרי שהודאה בחלק מהתביעה – כלומר, הודאה באחד מהם אך לא בשני – הייתה נחשבת ל"הודאה במקצת".] המקרה הנדון הוא שאדם מודה כי נמצא בידו משכון השייך לאדם אחר. אולם, הצד השני טוען כי נמצא בידו גם פריט נוסף; המלווה טוען שמדובר במשכון, בעוד שהלווה טוען שמדובר בפיקדון. במצב זה, על המלווה להשיב את שני הפריטים, אך הוא אינו חייב להישבע. ניתן לשאול: "מדוע שיהיה חייב בשבועה, אם ממילא הוא משיב את שני החפצים?" יתרה מכך, מה לגבי הכלל ש"שווה כסף ככסף" (כלומר, חפץ בעל ערך כספי נחשב ככסף עצמו)? ביחס לשאלה זו, ניתן להשיב שהכלל פועל בכיוון אחד בלבד: אם נדרש "כסף", אזי חפץ בעל ערך כספי יכול להיחשב ככסף; אך אין הדבר פועל גם בכיוון ההפוך – כלומר, כסף אינו נחשב כ"חפץ בעל ערך כספי". במילים אחרות, אין מגדירים את מהותו של חפץ אך ורק על פי ערכו הכספי. עיין בספר אבי עזרי ה' אישות פרק ג' הלכה א'.

There is an argument between the Rambam and the Raavad (brought in the Tur-Shulchan Aruch, Choshen Mishpat 88) if a deposit and a pledge are considered to be the same type. The Raavad holds they are not. [If they would be, then admitting to one, but not the other, would be considered admission in part.] The case is a person admits he has a pledge of another. However, the other says he also has another pledge, but the lender says the other thing was a deposit. he would have to give back both things, but not have to take an oath. Furthermore what about that which has monetary value is like money? On this later question, you can answer that the arrow works only in one direction, i.e., if you need money, then an object with monetary value can be considered as money, but not that an object is considered as an object that is worth money. That is, you do not reduce the value of an object to its monetary value. see the Avi Ezri of Rav Shach in Laws of Marriage, chapter 3 law 1.=======================There is an argument between the רמב''םand the ראב’’ד (brought in the טור-שלחן ערוך חושן משפט פרק פ''ח) if a deposit and a pledge are considered to be the same type. The ראב’’ד holds they are not. [If they would be, then admitting to one, but not the other, would be considered admission in part.] The case is a person admits he has a pledge of another. However, the other says he also has another pledge, but the lender says the other thing was a deposit. he would have to give back both things, but not have to take an oath. ” Furthermore, what about that which has monetary value is like money? [שווה כסף ככסף.] On this later question, you can answer that the arrow works only in one direction, i.e., if you need money, then an object with monetary value can be considered as money, but not that an object is considered as an object that is worth money. That is, you do not reduce the value of an object to its monetary value. see the אבי עזרי,פרק ג' הלכה א---------------------------------- rav shach points out that to the rambam, that which is worth money can acquire like an exchange, not acquistion by money.

קידושין (דף ג' עמוד א')

המשנה קובעת כי אישה יכולה להינשא בשלוש דרכים: בכסף, בשטר או בביאה. הגמרא במסכת קידושין (דף ג' עמוד א') שואלת: מה באה המשנה למעט? את דרך ה"חליפין" (כלומר, "קניין סודר"). ניתן היה לחשוב שהלימוד לכך שאישה נקנית בכסף מגיע מ"גזרה שווה" של המילה "קיחה" – הנלמדת מפרשת שדה עפרון; ומאחר שאנו יודעים ששדה ניקנית גם באמצעות חליפין, הרי שייתכן שגם אישה תיקנה כך. על כך משיבה המשנה שחליפין אינם דרך תקפה לקידושין. אך הגמרא מקשה: מדוע באמת הם (חליפין) אינם תקפים? התשובה היא: משום שקניין חליפין פועל גם על ידי חפצים שערכם פחות מ"פרוטה", בעוד שאישה לא תסכים להינשא תמורת דבר ששוויו פחות מפרוטה. אך נשאלת השאלה: מה משנה אם היא אינה חפצה בכך? הרי ממילא אישה אינה יכולה להינשא בניגוד לרצונה, גם אם מדובר בסכום עתק (כמו מיליון דולר). אם כן, אם היא מסכימה להינשא (גם תמורת סכום הנמוך מפרוטה) – הרי שהיא מסכימה! אלא, שטיעון זה תקף רק אם ה"גזרה שווה" היא מן התורה (דאורייתא) – שאז היא מחייבת באופן מוחלט; ומכיוון שקניין חליפין תקף לגבי שדה, הוא היה אמור להיות תקף גם לגבי אישה. מכאן אנו מבינים מדוע הרמב"ם סבר שגזרה שווה זו היא מ"דברי סופרים" (דרבנן)—שהרי הגמרא בעצמה אינה מחשיבה כמוחלט

Tractate Kidushin page 3 side a

The Mishna says a woman can be married in three ways: by money, a document or sex. the gemara kidushin page 3a asks what is the Mishna intending to exclude? exchange. [i.e. kinyan sudar]. you might have thought that we learn marriage by money from a gezera shava acquire from the field of efron and we know that a field can be acquired by exchange. therefore, the Mishna tells us that exchange is excluded. but then the gemara asks but why should it be excluded. answer because exchange works even for things that are less than a pruta a penny and a woman would not agree to be married by something less than a penny. But who cares if she does not like it? After all, no woman can be married against her will even for a million dollars. So, if she agrees to be married (for less than a penny), then she agrees. But that would be so only if the gezera shava is from the Torah. Then it would be absolute. And since exchange would work in the case of a field, then that is that. So now we know why the Rambam held this gezera shava is from the words of the scribes.---------------------The משנה says a woman can be married in three ways: by money, a document or sex. The גמרא קידושין ג' ע''א asks what is the משנה intending to exclude? Exchange, [i.e. קניין סודר]. You might have thought that we learn marriage by money from a גזרה שווה קיחה קיחה משדה עפרון ,and we know that a field can be acquired by exchange. Therefore, the משנה tells us that exchange is excluded. But then, the גמרא asks, "But why should it be excluded? Answer: because exchange works even for things that are less than a פרוטה and a woman would not agree to be married by something less than a פרוטה. But who cares if she does not like it? After all, no woman can be married against her will even for a million dollars. So, if she agrees to be married (for less than a penny), then she agrees. But that would be so only if the גזרה שווה is דאורייתא. Then it would be absolute. And since exchange would work in the case of a field, then that is that. So now we know why the רמב''ם held this גזרה שווה is from דברי סופרים.

בבא מציעא דף ד', בתובות דף ט''ז במשנה

עיינתי אתמול בחידושים של רב נחום (ממיר), ונוכחתי לדעת שהוא טוען את אותו הדבר שטען רב שך. הרי הרמב"ם כתב (בהלכות טוען ונטען, פרק ד' הלכה ד') שאם מלווה אוחז בשטר ואומר ללווה: "אתה חייב לי את ה-50 הנקובים בשטר זה, ועוד 50 נוספים", והלווה מודה בחלק מהסכום (ב-50 שבשטר) – הלווה אינו חייב בשבועת "מודה במקצת". זאת, כיוון שכל נכסיו משועבדים להלוואה. הנטייה הטבעית היא לומר שכוונת הרמב"ם היא למה שנאמר בגמרא: "אין נשבעין על שיעבודי קרקעות". אולם, הסבר זה מותיר את הרמב"ם חשוף לקושייתו של הראב"ד (בהלכות אישות, פרק ט"ז הלכה כ"ה) – במקרה שבו אדם מודה שהוא חייב 100 לגרושתו, ומתחייב בשבועת "מודה במקצת", אף על פי שהתביעה היא על סך 200 ואין נמצא שום כתובה. רב נחום ציין כי הרמב"ם אינו מזכיר כלל "שיעבוד קרקעות", אלא מציין ש"כל נכסיו משועבדים" (בדומה לחוב הלוואה רגיל). רב נחום כתב כי הגמרא הציעה מספר תירוצים לקושיה, ואחד מהם היה ש"אין נשבעין על שיעבודי קרקעות"; והוא הציע כי הרמב"ם דחה תירוץ זה. הבנתי שזו בדיוק טענתו של רב שך, שכן רב שך הסביר שהשיעבוד אינו חל על הקרקע בלבד, אלא גם על גופו של הלווה. תהיתי רבות לגבי הסבר זה, שכן הוא נראה לכאורה בלתי סביר; הרי שיעבודי קרקעות הם, במהותם, שיעבודים החלים על החייב עצמו. ואז הבנתי שרב שך אומר אותו דבר כמו רב נחום [בלי החלק האמור בגלוי שהרמב''ם דחה את הטענה על שיעבוד קרקע, אבל זה משתמע בתשובתו.]. ולמה ידחה הרמב''ם תשובה זו? כי זה סותר את מה --------------הערה מאוחרת: לאחר מספר ימים ראיתי שבהלכות טוען ונטען, פרק ד' הלכה ד', הרב שך אכן מביע דעה שונה מזו שכתבתי. הרמב"ם כותב שאין האדם נחשב כמי שחייב שבועה במקרה של הודאה במקצת משום שכל נכסיו משועבדים להלוואה. הרב שך מציין שם כי כוונתו היא למה שנאמר בגמרא – שאין נשבעים על כפירת שיעבוד בקרקעות. אי לכך, עלי לשקול שוב את כוונתו של הרב שך בדבריו בהלכות אישות (פרק ט"ז, הלכה כ"ה)שהגמרא כבר קבעה פעמים רבות שלא נשבעים על קרקעות בלי קשר להלוואה

Tractate Ketuboth page 16 in the Mishna, and Tractate Bava Metzia page 4 and page 48.

I was looking at the ideas of Rav Nachum [of the Mir] yesterday and by doing so I realized that he is saying the same thing as Rav Shach. You see I see that the Rambam wrote (in Laws of Pleas chapter 4 law 4) that when you have a lender with a document, and he says to the borrower, “You owe me the 50 in this document, and another 50 besides that,” and the borrower admits the 50 in the document, the borrower does not take an oath of admission in part because all his property is underr obligation for the loan. The natural tendency here is to say the Rambam means what the Gemara says “One does not swear on obligations on land.” That leaves the Rambam open to the question of the Raavad (in Laws of Marriage chapter 16, law 25), where he admits he owes 100 to his ex-wife, and takes an oath of admission in part even though the claim is for 200, and there is no document. Rav Nachum pointed out that the Rambam says nothing about a lien on land. Rather, he says “all his property is obligated” [like a regular loan debt. Rav Nachum wrote hat the Gemara gave a few answers to a question and one of the answers was this that one does not swear on a lien on land. Rav Nachman suggested that the Rambam rejected that answer. And in a different way i realized that this was exactly what Rav Shach was saying. For Rav Shach answered the obligation is not on the land alone but also on his body. I was curious about this answer a long time because it does not seem to make sense. after all liens on land are obligations on the debtor. Then I realised that Rav Shach is saying the same thing as Rav Nachum [without the part that the Rambam rejected the claim about a lien on land, but it being implied in his answer.] and why would the Rambam reject that answer? Because it contradicts what the gemara already established many times that one does not take an oath on land. ---later note. After a few days I saw that in laws of pleas chapter 4 law 4, in fact Rav Shach there does say differently than what I wrote. the Rambam writes he is not considered to be required an oath for admission in part because all his property is under obligation to the loan. Rav Shach there says that he intends what the gemara said one does not take an oath for a lien on land. So, I might have to think more about what Rav Shach meant to say in laws of marriage 16:25. --------------------------I was looking at the ideas of רב נחום[of the מיר] yesterday, and by doing so I realized that he is saying the same thing as רב שך. You see I see that the רמב’’ם wrote (in Laws of Pleas, chapter 4 law 4) that when you have a lender with a document, and he says to the borrower, “You owe me the 50 in this document, and another 50 besides that,” and the borrower admits the 50 in the document, the borrower does not take an oath of admission in part because all his property is under שיעבוד for the loan. The natural tendency here is to say the רמב’’ם means what the גמרא says “One does not swear on שיעבודים on land.” That leaves the רמב’’ם open to the question of the ראב''ד (in Laws of Marriage chapter 16, law 25), where he admits he owes 100 to his ex-wife, and takes an oath of admission in part even though the claim is for 200, and there is no document. רב נחוםpointed out that the רמב’’ם says nothing about a שיעבוד on land. Rather, he says “all his property is obligated” [like a regular loan debt. רב נחוםwrote That the גמרא gave a few answers to a question, and one of the answers was this that "One does not swear on a שיעבוד on land." רב נחום suggested that the רמב’’ם rejected that answer. I realized that this was exactly what רב שך was saying. For רב שך answered the שיעבוד is not on the land alone, but also on his body. I was curious about this answer a long time because it does not seem to make sense. After all, שיעבודים on land are שיעבודים on the debtor. Then I realised that רב שך is saying the same thing as רב נחום[without the openly saying part that the רמב’’ם rejected the claim about a שיעבוד on land, but it being implied in his answer.].and why would the רמב''ם reject that answer? Because it contradicts what the גמרא already established many times that לא נשבעים על קרקעות. later note. After a few days I saw that in laws of pleas chapter 4 law 4, in fact רב שך there does say differently than what I wrote. The רמב''ם writes he is not considered to be required an oath for admission in part because all his property is under obligation to the loan. רב שך there says that he intends what the גמרא said one does not take an oath for a שיעבוד on land. So, I might have to think more about what רב שך meant to say in laws of marriage 16:25.

לבסוף מצאתי שרב שך מתייחס לשאלתי בהלכות מלווה ולווה, פרק י"ג, הלכה ד' (דף ר"ט ב"אבי עזרי"). בקצרה, רב שך מראה שלדעת הראב"ד, אין הבדל בין שבועה "אין אצלי את הפיקדון שלך, הוא נגנב" לבין שבועה "אין אצלי את המשכון שלך, הוא נגנב". הדבר עולה בקנה אחד עם דברי הראב"ד, המובאים בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח, הלכה י"ט, לפיהם אין הבדל בין הכחשת פיקדון לבין הכחשת משכון. אי לכך, לדעת הראב"ד, במקרה של משכון, האמירה "הרי הוא לפניך" אינה נחשבת לטענה תקפה אלא אם כן החפץ נמצא בפועל בבית הדין ומוכן להשבה ללווה. תובנה זו מפשטת את הדברים: לשיטת הראב"ד, בית הדין אינו רואה הבדל בין הכחשת משכון לבין הכחשת פיקדון; ומכאן שההבחנה שערכתי – בין שומר חינם לבין שומר שכר בהקשר לטענת "הרי הוא לפניך" – אינה הבחנה תקפה

I eventually found that Rav Shach answers my question in laws of loans chapter 13, law 04 [page 209A in the Avi Ezri]. In short, Rav Shach shows that to the Raavad, there is no difference between an oath, “I do not have your deposit. It was stolen,'' and an oath, ''I do not have your pledge. It was stolen.'' And this fits with the claim of the Raavad brought in Shulchan Aruch Choshen Mishpat chapter 88, law 19 that there is no difference between denial of a deposit and a denial of a pledge. Therefore, the Raavad holds for a pledge that saying, “Here it is” does not count unless it is there in court, and ready to be returned to the borrower. This makes everything simple in terms that to the Raavad the court does not see any difference in denial of a pledge or a deposit. ------I eventually found that רב שך answers my question in laws of loans chapter 13, law 04 [page ר''ט in the אבי עזרי]. In short, רב שך shows that to the ראב’’ד, there is no difference between an oath, “I do not have your deposit. It was stolen,'' and an oath, ''I do not have your pledge. It was stolen.'' And this fits with the claim of the ראב’’ד brought in שלחן ערוך חושן משפט פ''ח הלכה י''ט that there is no difference between denial of a deposit and a denial of a pledge. Therefore, the ראב’’ד holds for a pledge that saying, “Here it is” does not count unless it is there in court, and ready to be returned to the borrower. This makes everything simple in terms that to the ראב’’ד the court does not see any difference in denial of a pledge or a deposit. So my distinction between a paid or unpaid guard in terms of “here it is” not a valid distinction.

ץהעלה בידי למצוא מקום שבו הראב"ד עוסק בחלק מהשאלות שהוזכרו לעיל. מדובר בהלכות טוען ונטען (פרק ג', הלכה י"ד), וכן בטור ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח, סעיף י"ט. הדבר שופך אור מסוים על הסוגיות הללו; עם זאת, בכל הנוגע לשאלתי הספציפית – האם דין "הילך" של משכון פוטר אדם מחיוב שבועה במקרה של "מודה במקצת" – עדיין לא מצאתי תשובה.