קידושין (דף ג' עמוד א')

המשנה קובעת כי אישה יכולה להינשא בשלוש דרכים: בכסף, בשטר או בביאה. הגמרא במסכת קידושין (דף ג' עמוד א') שואלת: מה באה המשנה למעט? את דרך ה"חליפין" (כלומר, "קניין סודר"). ניתן היה לחשוב שהלימוד לכך שאישה נקנית בכסף מגיע מ"גזרה שווה" של המילה "קיחה" – הנלמדת מפרשת שדה עפרון; ומאחר שאנו יודעים ששדה ניקנית גם באמצעות חליפין, הרי שייתכן שגם אישה תיקנה כך. על כך משיבה המשנה שחליפין אינם דרך תקפה לקידושין. אך הגמרא מקשה: מדוע באמת הם (חליפין) אינם תקפים? התשובה היא: משום שקניין חליפין פועל גם על ידי חפצים שערכם פחות מ"פרוטה", בעוד שאישה לא תסכים להינשא תמורת דבר ששוויו פחות מפרוטה. אך נשאלת השאלה: מה משנה אם היא אינה חפצה בכך? הרי ממילא אישה אינה יכולה להינשא בניגוד לרצונה, גם אם מדובר בסכום עתק (כמו מיליון דולר). אם כן, אם היא מסכימה להינשא (גם תמורת סכום הנמוך מפרוטה) – הרי שהיא מסכימה! אלא, שטיעון זה תקף רק אם ה"גזרה שווה" היא מן התורה (דאורייתא) – שאז היא מחייבת באופן מוחלט; ומכיוון שקניין חליפין תקף לגבי שדה, הוא היה אמור להיות תקף גם לגבי אישה. מכאן אנו מבינים מדוע הרמב"ם סבר שגזרה שווה זו היא מ"דברי סופרים" (דרבנן)—שהרי הגמרא בעצמה אינה מחשיבה כמוחלט

Tractate Kidushin page 3 side a

The Mishna says a woman can be married in three ways: by money, a document or sex. the gemara kidushin page 3a asks what is the Mishna intending to exclude? exchange. [i.e. kinyan sudar]. you might have thought that we learn marriage by money from a gezera shava acquire from the field of efron and we know that a field can be acquired by exchange. therefore, the Mishna tells us that exchange is excluded. but then the gemara asks but why should it be excluded. answer because exchange works even for things that are less than a pruta a penny and a woman would not agree to be married by something less than a penny. But who cares if she does not like it? After all, no woman can be married against her will even for a million dollars. So, if she agrees to be married (for less than a penny), then she agrees. But that would be so only if the gezera shava is from the Torah. Then it would be absolute. And since exchange would work in the case of a field, then that is that. So now we know why the Rambam held this gezera shava is from the words of the scribes.---------------------The משנה says a woman can be married in three ways: by money, a document or sex. The גמרא קידושין ג' ע''א asks what is the משנה intending to exclude? Exchange, [i.e. קניין סודר]. You might have thought that we learn marriage by money from a גזרה שווה קיחה קיחה משדה עפרון ,and we know that a field can be acquired by exchange. Therefore, the משנה tells us that exchange is excluded. But then, the גמרא asks, "But why should it be excluded? Answer: because exchange works even for things that are less than a פרוטה and a woman would not agree to be married by something less than a פרוטה. But who cares if she does not like it? After all, no woman can be married against her will even for a million dollars. So, if she agrees to be married (for less than a penny), then she agrees. But that would be so only if the גזרה שווה is דאורייתא. Then it would be absolute. And since exchange would work in the case of a field, then that is that. So now we know why the רמב''ם held this גזרה שווה is from דברי סופרים.

בבא מציעא דף ד', בתובות דף ט''ז במשנה

עיינתי אתמול בחידושים של רב נחום (ממיר), ונוכחתי לדעת שהוא טוען את אותו הדבר שטען רב שך. הרי הרמב"ם כתב (בהלכות טוען ונטען, פרק ד' הלכה ד') שאם מלווה אוחז בשטר ואומר ללווה: "אתה חייב לי את ה-50 הנקובים בשטר זה, ועוד 50 נוספים", והלווה מודה בחלק מהסכום (ב-50 שבשטר) – הלווה אינו חייב בשבועת "מודה במקצת". זאת, כיוון שכל נכסיו משועבדים להלוואה. הנטייה הטבעית היא לומר שכוונת הרמב"ם היא למה שנאמר בגמרא: "אין נשבעין על שיעבודי קרקעות". אולם, הסבר זה מותיר את הרמב"ם חשוף לקושייתו של הראב"ד (בהלכות אישות, פרק ט"ז הלכה כ"ה) – במקרה שבו אדם מודה שהוא חייב 100 לגרושתו, ומתחייב בשבועת "מודה במקצת", אף על פי שהתביעה היא על סך 200 ואין נמצא שום כתובה. רב נחום ציין כי הרמב"ם אינו מזכיר כלל "שיעבוד קרקעות", אלא מציין ש"כל נכסיו משועבדים" (בדומה לחוב הלוואה רגיל). רב נחום כתב כי הגמרא הציעה מספר תירוצים לקושיה, ואחד מהם היה ש"אין נשבעין על שיעבודי קרקעות"; והוא הציע כי הרמב"ם דחה תירוץ זה. הבנתי שזו בדיוק טענתו של רב שך, שכן רב שך הסביר שהשיעבוד אינו חל על הקרקע בלבד, אלא גם על גופו של הלווה. תהיתי רבות לגבי הסבר זה, שכן הוא נראה לכאורה בלתי סביר; הרי שיעבודי קרקעות הם, במהותם, שיעבודים החלים על החייב עצמו. ואז הבנתי שרב שך אומר אותו דבר כמו רב נחום [בלי החלק האמור בגלוי שהרמב''ם דחה את הטענה על שיעבוד קרקע, אבל זה משתמע בתשובתו.]. ולמה ידחה הרמב''ם תשובה זו? כי זה סותר את מה שהגמרא כבר קבעה פעמים רבות שלא נשבעים על קרקעות בלי קשר להלוואה

Tractate Ketuboth page 16 in the Mishna, and Tractate Bava Metzia page 4 and page 48.

I was looking at the ideas of Rav Nachum [of the Mir] yesterday and by doing so I realized that he is saying the same thing as Rav Shach. You see I see that the Rambam wrote (in Laws of Pleas chapter 4 law 4) that when you have a lender with a document, and he says to the borrower, “You owe me the 50 in this document, and another 50 besides that,” and the borrower admits the 50 in the document, the borrower does not take an oath of admission in part because all his property is underr obligation for the loan. The natural tendency here is to say the Rambam means what the Gemara says “One does not swear on obligations on land.” That leaves the Rambam open to the question of the Raavad (in Laws of Marriage chapter 16, law 25), where he admits he owes 100 to his ex-wife, and takes an oath of admission in part even though the claim is for 200, and there is no document. Rav Nachum pointed out that the Rambam says nothing about a lien on land. Rather, he says “all his property is obligated” [like a regular loan debt. Rav Nachum wrote hat the Gemara gave a few answers to a question and one of the answers was this that one does not swear on a lien on land. Rav Nachman suggested that the Rambam rejected that answer. and in a different way i realized that this was exactly what Rav Shach was saying. For Rav Shach answered the obligation is not on the land alone but also on his body. I was curious about this answer a long time because it does not seem to make sense. after all liens on land are obligations on the debtor. Then I realised that Rav Shach is saying the same thing as Rav Nachum [without the part that the Rambam rejected the claim about a lien on land, but it being implied in his answer.] and why would the Rambam reject that answer? Because it contradicts what the gemara already established many times that one does not take an oath on land--------------------------I was looking at the ideas of רב נחום[of the מיר] yesterday, and by doing so I realized that he is saying the same thing as רב שך. You see I see that the רמב’’ם wrote (in Laws of Pleas, chapter 4 law 4) that when you have a lender with a document, and he says to the borrower, “You owe me the 50 in this document, and another 50 besides that,” and the borrower admits the 50 in the document, the borrower does not take an oath of admission in part because all his property is under שיעבוד for the loan. The natural tendency here is to say the רמב’’ם means what the גמרא says “One does not swear on שיעבודים on land.” That leaves the רמב’’ם open to the question of the ראב''ד (in Laws of Marriage chapter 16, law 25), where he admits he owes 100 to his ex-wife, and takes an oath of admission in part even though the claim is for 200, and there is no document. רב נחוםpointed out that the רמב’’ם says nothing about a שיעבוד on land. Rather, he says “all his property is obligated” [like a regular loan debt. רב נחוםwrote That the גמרא gave a few answers to a question, and one of the answers was this that "One does not swear on a שיעבוד on land." רב נחום suggested that the רמב’’ם rejected that answer. I realized that this was exactly what רב שך was saying. For רב שך answered the שיעבוד is not on the land alone, but also on his body. I was curious about this answer a long time because it does not seem to make sense. After all, שיעבודים on land are שיעבודים on the debtor. Then I realised that רב שך is saying the same thing as רב נחום[without the openly saying part that the רמב’’ם rejected the claim about a שיעבוד on land, but it being implied in his answer.].and why would the רמב''ם reject that answer? Because it contradicts what the גמרא already established many times that לא נשבעים על קרקעות.

לבסוף מצאתי שרב שך מתייחס לשאלתי בהלכות מלווה ולווה, פרק י"ג, הלכה ד' (דף ר"ט ב"אבי עזרי"). בקצרה, רב שך מראה שלדעת הראב"ד, אין הבדל בין שבועה "אין אצלי את הפיקדון שלך, הוא נגנב" לבין שבועה "אין אצלי את המשכון שלך, הוא נגנב". הדבר עולה בקנה אחד עם דברי הראב"ד, המובאים בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח, הלכה י"ט, לפיהם אין הבדל בין הכחשת פיקדון לבין הכחשת משכון. אי לכך, לדעת הראב"ד, במקרה של משכון, האמירה "הרי הוא לפניך" אינה נחשבת לטענה תקפה אלא אם כן החפץ נמצא בפועל בבית הדין ומוכן להשבה ללווה. תובנה זו מפשטת את הדברים: לשיטת הראב"ד, בית הדין אינו רואה הבדל בין הכחשת משכון לבין הכחשת פיקדון; ומכאן שההבחנה שערכתי – בין שומר חינם לבין שומר שכר בהקשר לטענת "הרי הוא לפניך" – אינה הבחנה תקפה

I eventually found that Rav Shach answers my question in laws of loans chapter 13, law 04 [page 209A in the Avi Ezri]. In short, Rav Shach shows that to the Raavad, there is no difference between an oath, “I do not have your deposit. It was stolen,'' and an oath, ''I do not have your pledge. It was stolen.'' And this fits with the claim of the Raavad brought in Shulchan Aruch Choshen Mishpat chapter 88, law 19 that there is no difference between denial of a deposit and a denial of a pledge. Therefore, the Raavad holds for a pledge that saying, “Here it is” does not count unless it is there in court, and ready to be returned to the borrower. This makes everything simple in terms that to the Raavad the court does not see any difference in denial of a pledge or a deposit. ------I eventually found that רב שך answers my question in laws of loans chapter 13, law 04 [page ר''ט in the אבי עזרי]. In short, רב שך shows that to the ראב’’ד, there is no difference between an oath, “I do not have your deposit. It was stolen,'' and an oath, ''I do not have your pledge. It was stolen.'' And this fits with the claim of the ראב’’ד brought in שלחן ערוך חושן משפט פ''ח הלכה י''ט that there is no difference between denial of a deposit and a denial of a pledge. Therefore, the ראב’’ד holds for a pledge that saying, “Here it is” does not count unless it is there in court, and ready to be returned to the borrower. This makes everything simple in terms that to the ראב’’ד the court does not see any difference in denial of a pledge or a deposit. So my distinction between a paid or unpaid guard in terms of “here it is” not a valid distinction.

ץהעלה בידי למצוא מקום שבו הראב"ד עוסק בחלק מהשאלות שהוזכרו לעיל. מדובר בהלכות טוען ונטען (פרק ג', הלכה י"ד), וכן בטור ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ח, סעיף י"ט. הדבר שופך אור מסוים על הסוגיות הללו; עם זאת, בכל הנוגע לשאלתי הספציפית – האם דין "הילך" של משכון פוטר אדם מחיוב שבועה במקרה של "מודה במקצת" – עדיין לא מצאתי תשובה.

I was at the Litvack beit midrash in my local vicinity and was able to find where the Raavad might deal with some of the above questions. That would be in laws of pleas 3:14 and the Tur-Shulchan Aruch Choshen Mishpat chapter 88, law 19. That adds some clarity to the issues, however in terms of my specific question about "Here it is" that absolves one from an oath of partial admission for a pledge, I still have no answer.[I had little time and/or energy.]--I was at the Litvack beit midrash in my local vicinity and was able to find where the ראב''ד might deal with some of the above questions. That would be in laws of pleas 3:14 and the טור שלחן ערוך חושן משפט chapter 88 law 19. That adds some clarity to the issues however in terms of my specific question about "הילך" that absolves one from an oath of מודה במקצת I still have no answer. [I would expect Rav Nachum of the Mir to deal with some of my questions, but so far I have only seen him deal with different issues. At this point, it seems to me that I need to see what the Shach [Shabatai haCohen] deals with in the Tur- Shulchan Aruch choshen mishpat chapter 88: law19.

לדעת הראב"ד, כדי ששומר יוכל לטעון "הרי הוא לפניך" – ובכך להיפטר מחיוב שבועת "מודה במקצת" – נדרש שהפיקדון יהיה נוכח באותו רגע בבית הדין. לעומת זאת, במקרה של משכון, ניתן לטעון "הרי הוא לפניך" גם אם החפץ נמצא בביתו של השומר או אפילו ליד אגם. נראה כי ההבדל נעוץ בכך שבמקרה של פיקדון מדובר ב"שומר שכר". וייתכן אף שהראב"ד סבור כי מלווה המחזיק במשכון נחשב ל"שומר חינם". אולם, קשה על כך, שהרי ייתכן מקרה של פיקדון שבו השומר הוא "שומר חינם". קושי נוסף הוא שאינני זוכר מהי עמדת הראב"ד לגבי סיווגו של מלווה המחזיק במשכון; אם הוא סבור – כדעות מסוימות – שמדובר ב"שומר שכר", הרי שההסבר הנ"ל אינו תקף

the opinion of the raavad in laws of pleas chapter 4, law 6.

The Raavad holds that a deposit needs to be there and then in the court in order for the guard to be able to say ""here it is" and thus not have to take an oath of admission in part. but for a pledge, ''here it is'' can be applied even if the object is in his home or by a lake. The difference I think is that the case of a deposit is that of a paid guard. But it might b that the Raavad holds that a lender with pledge is an unpaid guard. however, the question on this is that there can be a case o a deposit that is also of an unpaid guard. another possible question is that I do not remember what the Raaavad says about the category of a lender with a pledge. If he holds like the opinions that he is a paid guard, then the answer here falls away.-----------------The ראב''ד holds that a deposit needs to be there and then in the court in order for the guard to be able to say ""here it is" and thus not have to take an oath of admission in part. but for a pledge or a loan, here it is can be applied even if the object is in his home or by a lake. The difference I think is that the case of a deposit is that of a paid guard. But it might b that the ראב''ד holds that a lender with pledge is an unpaid guard. however, the question on this is that there can be a case o a deposit that is also of an unpaid guard. another possible question is that I do not remember what the ראב''ד says about the category of a lender with a pledge. If he holds like the opinions that he is a paid guard, then the answer here falls away.

בדרכי חזרה מהים, הרהרתי בהבחנה שעורך הראב"ד בין "משכון" לבין "פיקדון", בהקשר לדין "הא לך". עלתה בדעתי אפשרות אחת: לא ניתן להבחין ביניהם על בסיס השאלה למי שייך החפץ. {הסיבה לכך היא שבכל המקרים האפשריים, השאלה היכן צריך להימצא החפץ כדי להיחשב כ"הוחזר", אינה תלויה בשאלה אם מדובר במשכון או בפיקדון.} לדעתי, ההבדל טמון בשאלה האם המלווה נחשב ל"שומר שכר" (שומר המקבל תשלום) או שאינו כזה; ושאלה זו רלוונטית באותה מידה גם לגבי פיקדון. אם הוא "שומר שכר", הרי שאינו רשאי להניח את החפץ באגם או בביצה ולומר "הא לך", שכן הוא מקבל תשלום עבור השמירה עליו – ובוודאי שאין להניחו במקום שבו הוא עלול להינזק בקלות. אפשרות נוספת היא שהראב"ד אינו מקבל את דינו של ר' יצחק. ייתכן שהמשכון אינו בבעלות המלווה; אולי הוא רק מוחזק אצלו עד לפירעון החוב, ולאחר מכן עליו להשיבו. במקרה כזה, אם הוא גם "שומר שכר", הרי שבוודאי אינו רשאי להניחו בביצה. יש הסבורים כי המלווה נחשב ל"שומר חינם" (שומר שאינו מקבל תשלום), ולכן התנאים לגבי המקום שבו יש להשיב את החפץ עשויים להיות מקלים יותר – לא בתוך ביצה, אך אולי במקום כלשהו המוגן באופן חלקי בקרבת מקום

Bava Metzia pg 4 and page 34

On my way back from the sea I was thinking about the difference the Raavad [(in laws of pleas chapter 4 law 6)] makes between a pledge and a deposit. in terms of the law of, “Here it is.” One possible answer occurred to me is that we can not make a distinction between them by who owes the object. {The reason is that in all possible cases, the question of where the object must be to be considered to have been returned is not dependent of if it is a pledge or a deposit.} The difference I think must lay in the question is the lender a paid guard or an unpaid guard and similarly that same question applies to the deposit. If he is a paid guard, he cannot out the object in a lake or swamp and say here it is because he is paid to guard it, not put it in a place where it can be easily damaged. A different answer is that it is possible that the Raavad does not hold with the law of r Isaac. Perhaps the pledge is not owned by the lender? Maybe it is just his to keep until the debt is paid and then he has to give it back. And in such a case if he is a paid guard also, he cannot put it in a swamp. Some people hold a lender is an unpaid guard, thus there are less stringent conditions of where to return the object. Not a swamp but maybe some semi guarded place near one?=-----------------------------------------On my way back from the sea I was thinking about the difference the ראב’’ד makes between a משכון and a deposit. in terms of the law of, “Here it is.” One possible answer occurred to me is that we can not make a distinction between them by who owes the object. {The reason is that in all possible cases, the question of where the object must be to be considered to have been returned is not dependent of if it is a משכון or a deposit.} The difference I think must lay in the question is the lender a שומר שכר or an unשומר שכר and similarly that same question applies to the deposit. If he is a שומר שכר, he cannot out the object in a lake or swamp and say here it is because he is paid to guard it, not put it in a place where it can be easily damaged. A different answer is that it is possible that the ראב’’ד does not hold with the law of ר' יצחק. Perhaps the משכון is not owned by the lender? Maybe it is just his to keep until the debt is paid and then he has to give it back. And in such a case if he is a שומר שכר also, he cannot put it in a swamp. Some people hold a lender is an שומר חימם, thus there are less stringent conditions of where to return the object. Not a swamp but maybe some semi guarded place near one?

רמב"ם הלוואות יג:ד. טענות א:ג. מלווה מלווה סלע [4 דינרים] וקיבל משכון. הוא מאבד את המשכון ברשלנות. הוא אומר שהמשכון היה שווה חצי סלע. הלווה אומר שהוא היה שווה שלושה דינרים. המלווה נשבע שזה לא בתחום שלי. המלווה נשבע כי הוא מודה בחלקו ומשלם את מה שהוא מודה. הרמב"ן שואל שהלווה יאמר למלווה שיחזיר לי את המשכון ואני אחזיר את ההלוואה. בהלכות טענות א:ג, הרב שך מביא שהראב"ד קבע שדיני משכון שונים מפיקדון מבחינת "הילך". כמו כן, שמואל אמר: אם מישהו נותן ידית של לשעבר עבור משכון להלוואה והמלווה מאבד את הידית, הוא מאבד את כל ההלוואה. הר"ן אומר שהוא חייב את התוספת בכל מקרה. בדרך כלל אני לא נמצא ליד הים מאוחר בלילה, אבל הלילה עשיתי יוצא מן הכלל ובדרך חזרה הוצפתי במחשבות ובשאלות בנושא. (1) שאלת הרמב"ן מתקיימת גם אם החוק הוא כמו שמואל שהמשכון נחשב לכל ההלוואה. (2) המקרה הרגיל של "הילך" הוא שהלווה מחזיר חלק מהחוב ונשבע על היתרה, אולם לראב"ד, המשכון נחשב להילך כתשלום חלקי. אם נלך עם שמואל, אז המשכון נחשב לתשלום מלא. (3) לרש"י, שבועת המלווה "לא ברשותי" היא מהתורה. לרמב"ם זה דרבנן. זה מרב הונא במוד 34. אבל לשמואל זה בכלל חל? הרי אם הוא שולם במלואו, אז למה להישבע. אבל מצד שני, השבועה אינה עבור ההלוואה. היא רק נוגעת למיקום המשכון. (4) לחלק מהדעות, דינו של שמואל הוא החוק. ר' יצחק נכדו של רש''י, ויש הסוברים ששמואל הוא הבסיס לפסיקתו של ר' יוחנן שאם אדם מאבד משכון, זה נחשב לכל ההלוואה. [5] לראב''ד המשכון נחשב ל"הילך" ולכן הלווה לא יישב שבועה בגלל הודאה חלקית. ולשמואל המשכון נחשב לכל ההלוואה וזה יותר תואם את הרמב''ן שהמלווה צריך לקבל בחזרה את הכסף עבור ההלוואה רק לאחר שהלווה מקבל בחזרה את המשכון. היו לי מיליוני מחשבות אחרות אבל זה כל מה שאני זוכר כרגע.

Rambam loans 13:4. Pleas 1:3. A lender lends a sela [4 dinars] and gets a pledge. He losses the pledge by negligence. He says the pledge was worth 1 half sela. The borrower says it was worth three dinars. The lender takes an oath ''It is not in my domain.'' The lender takes an oath because he admits in part and pays what he admits. The Ramban asks let the borrower tell the lender give m back the pledge and I will repay the loan. In laws of pleas 1:3 Rav Shach brings down that the Raavad held the law of a pledge is different than a deposit in terms of "Here it is".Shmuel said: If one gives a handle of an ex for a pledge for a loan and the lender losses the handle, he loses the whole loan. the Ran says he owes the extra anyway. I usually am not by the sea late at night, but to night i made an exception and on the way back I was flooded with thoughts and questions about this. (1) the question of the Ramban holds even if the law is like Shmuel that the pledge counts for the whole loan. (2) the normal case of "here it is" is the borrower repays part of the debt and swears on the remainder however to the Raavad, the pledge counts for here it isas partial payment. If we go with Shmuel then the pledge counts for full payment. (3) To Rashi the oath of the lender "it is not in my domain "is from the Torah. To the Rambam it is derabanan. This is from Rav Huna on page 34b. But to Shmuel does it apply at all? after all if he has been paid back in full, then why take an oath. But on the other hand, the oath isn’t for the loan. It is only concerning the whereabout of the pledge. (4) To some opinions the law of Shmuel is the law. R. Isaac the grandson of Rashi, and some hold Shmuel is the basis of the ruling of R Yochanan that if one loses a pledge, it counts for the whole loan. [5] to the Raavad the pledge counts for "here it is" and thus the borrower would not take an oath because of admission in part. and to Shmuel the pledge counts for the whole loan and this i s more in line with the Ramban that the lender should get back the money for the loan only after the borrower gets back the pledge. i had millions of other thoughts but then this is all I can recall right now. ------------------------------------------------------------------רמב''ם loans 13:4. Pleas 1:3. A lender lends a sela [4 dinars] and gets a pledge. He losses the pledge by negligence. He says the pledge was worth 1 half sela. The borrower says it was worth three dinars. te lender taks an oath it is not in my domain. the lender takes an oath because he admits in part and pays what he admits. The Ramban asks let the borrower tell the lender give m back the pledge and I will repay the loan. In laws of pleas 1:3 Rav Shach brings down that the ראב’’ד held the law of a pledge is different than a deposit in terms of "הילך".ALSO—שמואל said: If one gives a handle of an ex for a pledge for a loan and the lender losses the handle, he loses the whole loan. the ר''ן says he owes the extra anyway. I usually am not by the sea late at night, but to night i made an exception and on the way back I was flooded with thoughts and questions about this. (1) the question of the ארמב''ן holds even if the law is likeשמואל that the pledge counts for the whole loan. (2) the normal case of "הילך" is the borrower repays part of the debt and swears on the remainder however to the ראב’’ד, the pledge counts for הילךas partial payment. If we go withשמואל then the pledge counts for full payment. (3) To רש’’י, the oath of the lender "it is not in my domain "is from the Torah. To the רמב''ם it is derabanan. This is from Rav Huna on page 34. But toשמואל does it apply at all? after all if he has been paid back in full, then why take an oath. But on the other hand, the oath isn’t for the loan. It is only concerning the whereabout of the pledge. (4) To some opinions the law of שמואל is the law. ר' יצחק the grandson of רש’’י, and some hold שמואל is the basis of the ruling of ר’ יוחנן that if one loses a pledge, it counts for the whole loan. [5] to the ראב’’ד the pledge counts for "הילך" and thus the borrower would not take an oath because of admission in part. and to שמואל the pledge counts for the whole loan and this i s more in line with the רמב''ו that the lender should get back the money for the loan only after the borrower gets back the pledge. i had millions of other thoughts but then this is all I can recall right now.

The idea of Rav Nachman of Breslov about bekiut—i.e., learning fast (just saying the words outloud, and in order, and going on).

The idea of Rav Nachman of Breslov about bekiut—i.e., learning fast (i.e.,just saying the words outloud, in order, and going on). That is the famous number 76 in the book, “Conversations of Rav Nachman.” My own experience with this was that as soon as I stepped into a Litvack Yeshiva Shar Yashuv, I was inundated with the idea of learning in depth, while "bekiut" (fast learning) seemed to most people to be a waste of time. (Side note: Litvack or Lithuanian yeshivas go with the approach of the Gra from Villna.) But I found a sort of balance between fast learning and in-depth learning. [I knew very little Hebrew then, so I used the excellent translation of the Soncino edition.] However, for some reason, I never found a place in the Litvack world, probably because of my non-conformist kind of character, so I could not be in kollel, and so to make a living I went to the Polytechnic Institute of N.Y.U. to major in Physics;-- and interestingly enough, there also this method of learning of saying the words outloud and in order was very helpful. So, in conclusion, I would like to recommend to people to learn those three paragraphs in the book, “Conversations of Rav Nachman” section #76 about the learning fast. —I might add here that in those days, I did not have the books of Rav Shach or Rav Nacchum of the Mir. So, to do in depth learning, I mainly concentrated on the Maharsha and Pnei Yehoshua. -----if you would like my recommendation about what to learn at first, I think doing a few pages of gemara with Tosphot and Maharsha every day makes sense, until u have gone through Shas at least once. Then to get the books of Rav Shach, Issar Meltzer, Shmuel Rozovski of Ponovitch, and Nachum of the Mir

הדיון הזה נמצא אבי עזרי בטוען ונטען פרק א' הכה ג'. דברי הראב''ד הם בטוען ונטען פרק ד' הלכה ו'

חשבתי על דברי הרב שך בהקשר לשיטת הראב"ד, המבחין בין משכון לבין פיקדון (בנוגע לדין "הא לך"). נראה ברור שהרב שך אינו מעוניין לטעון שבשני המקרים החפץ אינו בבעלות המחזיק בו; שכן, לדעת ר' יצחק, המשכון בבעלות המלווה, בדיוק כפי שהפיקדון בבעלות המפקיד. על כן, הרב שך מבחין בין המועדים השונים שבהם נוצרת ההתחייבות חזרה– האם בעת קבלת הפיקדון, או שמא בעת התרחשות נזק לחפץ. אינני בטוח למה בדיוק מכוון הרב שך בדבריו אלו. עם זאת, נראה לי שניתן להציע הבחנה ברורה יותר: במקרה של פיקדון, המועד להשבת החפץ הוא בדיוק הרגע שבו המפקיד דורש את השבתו (דבר זה נכון הן לגבי שומר חינם והן לגבי שומר שכר – אם כי ייתכן שהרב שך מתייחס למקרה של "שואל", שבו קיים הבדל זה). לעומת זאת, המועד להשבת המשכון ללווה הוא הרגע שבו הלווה פורע את חובו, ולא הרגע שבו הוא מבקש את החזרת המשכון. אי לכך, כאשר הלווה מוסר את המשכון, אין לראות בכך פעולה שמשמעותה המיידית היא "הרי כספך משולם במלואו"; אלא, החוב נחשב כנפרע רק במועד שבו הכסף מוחזר בפועל

I was thinking about the answer of Rav Shach in terms of the Raavad who makes a distinction between a pledge and a deposit (as it relates to the law of, "Here it is")]. Clearly Rav Shach does not want to take the path that the both are not owned by the person who has the object because according to R. Isaac the pledge is owned by the lender just like the deposit is owned by the depositor. So Rav Shach makes a distinction between when the time of the obligation starts, the time he receives the deposit or the time some accident occurs to it. I am not sure what Rav Shach intends here. However, I think there is a much clearer distinction. For a deposit, the time to give it back is exactly when the depositor asks for it back. (This would apply to both an unpaid and a paid guard. But Rav Shach might be referring to a borrower. However, the time to give back the pledge to the borrower is when the borrower pays back the debt, not when he asks for it back. So, when the borrower gives the pledge that is not immediately here is your money paid in full. Rather when he pays back the money, that is when the debt is paid back.---------------------------------------------I was thinking about the answer of רב שך in terms of the ראב''ד who makes a distinction between a pledge and a deposit (as it relates to the law of, "Here it is")]. Clearly רב שך does not want to take the path that the both are not owned by the person who has the object because according to ר' יצחק the pledge is owned by the lender just like the deposit is owned by the depositor. So רב שך makes a distinction between when the time of the obligation starts, the time he receives the deposit or the time some accident occurs to it. I am not sure what רב שך intends here. However, I think there is a much clearer distinction. For a deposit, the time to give it back is exactly when the depositor asks for it back. (This would apply to both an unpaid and a paid guard. But רב שך might be referring to a שואל איפה שיש חילוק הזה. However, the time to give back the pledge to the לווה is when the לווה pays back the debt, not when he asks for it back. So, when the לווה gives the pledge that is not immediately, "Here is your money paid in full." Rather, when he pays back the money, that is when the debt is paid back.

רב שך {הלכות טוען ונטען א', ג'} דן בשיטת הראב"ד. הראב"ד סבור, לגבי פיקדון, שאם השומר אומר "מודה אני שאני חייב לך, וטול את הפיקדון", אין זה נחשב לטענת "הרי הוא לפניך" – אלא אם כן הוא מוסר לו את הפיקדון בו-במקום. אם הוא "הוא נמצא בביתי" או "הוא נמצא בשדה", אין זה חשוב. [שיטה מקובצת, דף צ"ח] {גישה זו תואמת את דעת הרמב"ם בהלכות טוען ונטען, פרק א', הלכה ג'.} אולם, במקרה של משכון על הלוואה, האמירה "מודה אני שאני חייב את ההלוואה, וטול את המשכון היכן שהוא נמצא" – נחשבת לטענת "הרי הוא לפניך". [במקרה כזה, הוא לא חייב להישבע שבועת "מודה במקצת". נראה כי מה להבחנה אצל הראב"ד נעוצה בדברי ר' יצחק, הקובע כי למלווה יש קניין במשכון, וזוהי ההלכה הפסוקה. לפיכך, כאשר המלווה אומר "מודה אני שאני חייב לך את ההלוואה, והרי המשכון לפניך", הרי הוא מוותר על זכות הקניין שלו בהפיקדון. לעומת זאת, הרמב"ם סבור כי גם במקרה של משכון, למעשה, החפץ אינו חוזר לרשות הלווה אלא ברגע השבתו אליו. לדעת הרמב''ם, פיקדון ומשכון הם זהים המקרה הזה-----------------------------אולם, הרב שך טוען כי גם מסירת המשכון למלווה – אפילו בשעת מתן ההלוואה – אינה מבטלת את ההלוואה. אם כן, כיצד ייתכן שייחשב הדבר כ"הילך" (גם אם המלווה מחזיר את המשכון מיד)? בין אם הלווה מוסר את המשכון למלווה ובין אם לאו, החוב בעינו עומד; וקל וחומר שאם המלווה מחזיר את המשכון ללווה, החוב נותר בעינו--------------------------------------------------ברצוני להסביר כאן את שיטת הראב"ד. הכלל הוא שמי שמודה במקצת התביעה חייב בשבועה מן התורה. אולם, אם ביחס לחלק שבו הוא מודה הוא אומר "הרי הוא לפניך" – אין הדבר נחשב כ"הודאה במקצת" (שהרי הוא אינו חייב עוד בחלק זה, כיוון שהשיבו לבעליו). במקרה של פיקדון, ההודאה נחשבת שכזו רק אם הוא אומר "הרי הוא לפניך" ומוסר את החפץ מיד (ולא אם הוא רק אומר שיביא אותו). זאת, אף על פי שהפיקדון תמיד בבעלות בעליו בכל מקום שבו הוא נמצא. לעומת זאת, בנוגע למשכון (הלכות טוען ונטען, פרק ד', הלכה ו'), סבור הראב"ד שהדבר נחשב כ"הרי הוא לפניך" גם אם הוא אומר שהחפץ נמצא בביתו או בשדהו וכי יביא אותו משם – וזאת מכוח דינו של ר' יצחק, שהמלווה נחשב כבעלים על המשכון. אך בשני המקרים – הן בפיקדון והן במשכון – גם המלווה וגם המפקיד הם בעלי החפץ; אם כן, מהו ההבדל ביניהם? יתרה מזאת, הרב שך מקשה: במקרה של משכון, הרי החוב עדיין קיים ועומד

Rav Shach {laws of pleas 1:3} asks on the approach of the Raavad. The Raavad holds in a case of a deposit that if the guard says “I admit I owe it and you can take it,” that that is not considered "Here it is" unless he gives it right then and there. If he says, “It is in my home or on the range, that does not count. [Shita Mekubetzet Bava Metzia, page 98] {This is like the Rambam in Laws of Pleas Chapter 1, law 3.} But for a case of a pledge for a loan, the statement that “I admit I owe the loan, and you can take the pledge wherever it is,” counts as being a plea of "Here it is". [In such a case, he would not be required to take an oath of admission in part. The reason I think the Raavad holds this difference is that R. Isaac said a lender owns the pledge, and this is considered to be the law. Thus, when the lender says, “I admit I owe you the loan, and here is the pledge,” he is giving up what he owns. However the Rambam holds even in a case of a pledge, it has to be given right away, because, in fact, it does not belong to the borrower until it is given back.]-----------------------------רב שך {ה' טוען ונטען 1:3} asks on the approach of the ראב''ד. The ראב''ד holds in a case of a deposit, that if the guard says “I admit I owe it and you can take it,” that that is not considered "Here it is" unless he gives it right then and there. If he says, “It is in my home or on the range, that does not count. [שיטה מקובצת, page צ''ח] {This is like the רמב''ם in הלכות טוען ונטען Chapter 1, law 3.} But for a case of a pledge for a loan, the statement that “I admit I owe the loan, and you can take the pledge wherever it is,” counts as being a plea of "Here it is". [In such a case, he would not be required to take an oath of admission in part. The reason I think the ראב''ד holds this difference is that ר' יצחק said a lender owns the pledge, and this is considered to be the law. Thus, when the lender says, “I admit I owe you the loan, and here is the pledge,” he is giving up what he owns. However, the רמב''ם holds even in a case of a pledge, it has to be given right away, because, in fact, it does not belong to the borrower until it is given back.] To the Rambam, a pledge and a deposit are identical.----]]]]However, Rav Shach is asking that even giving the pledge to the lender--even at the time of the loan-does not dissolve the loan. So how could it be, "Here it is"? (even if the lender gives it back right away)? Whether the borrower gives the pledge to the lender, the loan is still owed, and all the more so if the lender gives back the pledge to the borrower, the debt is still owed.----------------------------------------I would like here to explain the approach of the Raavad. The rule is admission in part takes an oath from the law of the Torah. But if on the part he admits to he says, ''Here it is,'' that is not considered admission in part [since he no longer owes that part since he gave it back.] In a case of a deposit, admission works only if he says, “Here it is” and gives it right away, [not if he says he will bring it.] That is the case even though the deposit is owned by the owner wherever it is. But for a pledge (laws of pleas chapter 4, law 6), the Raavad holds it is considered, ''Here it is'' even if he says it is at home or in the field, and he will bring it because of the law of R. Isaac that the lender owns the pledge. But in both cases, the lender and depositor both own the object. So, what is the difference? And furthermore, Rav Shach asks that in the case of a pledge, the debt is still owed.---------------------I would like here to explain the approach of the ראב''ד. The rule is admission in part takes an oath דאורייתא. But if on the part he admits to he says, ''Here it is,'' that is not considered admission in part [since he no longer owes that part since he gave it back.] In a case of a פיקדון, admission works only if he says, “Here it is” and gives it right away, [not if he says he will bring it.] That is the case even though the פיקדון is owned by the owner wherever it is. But for a משכון (laws of טוען ונטען chapter 4, law 6), the ראב''ד holds it is considered, ''Here it is'' even if he says it is at home or in the field, and he will bring it because of the law of ר' יצחק that the lender owns the pledge. But in both cases, the lender and depositor both own the object. So, what is the difference? And furthermore, רב שך asks that in the case of a pledge, the debt is still owed.

סוגיית משכון ופיקדון--בבא מציעא דף ד' ודף מ''ח

אם אדם מחזיק בפיקדון ואז הוא אובד, עליו להישבע: "אינו ברשותי" (על פי רב הונא, בבא מציעא ל"ד). בטור (חושן משפט, סימן פ"ב) מובא כי שבועה זו היא מן התורה לדעת רש"י, ואילו לדעת הרמב"ם היא תקנת חכמים (זוהי "שבועת היסת" הידועה). [הרמב"ם מציין זאת בהלכות טוען ונטען, פרק א', הלכה ג'.] שאלתי היא: הגמרא קובעת כי מלווה המחזיק במשכון – המשכון הוא בבעלותו (כדברי ר' יצחק). אם כן, מה הדין במקרה שהמלווה מכחיש שהוא מחזיק במשכון? האם עליו להישבע "אינו ברשותי"? ואם נשבע כך, אך התברר כי שיקר – האם הוא חייב להביא קורבן? שהרי, אם המשכון בבעלותו, לא ניתן לחייבו בגין גזל; אך מאידך, הוא נשא שבועת שקר. שאלה זו תלויה, ככל הנראה, בשאלה האם מסירת משכון על ידי הלווה למלווה נחשבת כבר כ"הילך" (כלומר, כביצוע תשלום עבור ההלוואה). {אם המשכון כבר נמצא בבעלות המלווה, הרי שכאשר הוא טוען "אינו ברשותי" – הוא משקר, אך אינו גוזל.} לדעת הראב"ד (בהלכות טוען ונטען, פרק ד', הלכה ו'), מסירת המשכון נחשבת אכן כתשלום, כפי שאמר ר' יצחק: המשכון הוא בבעלות המלווה