הרמב"ם כותב בהלכות גירושין פרק בהלכה ה' שאם אחד אמר לשניים "כתבו גט לאשתי אינן יכולים לומר לאחרים כתבו וחתומו. בהלכה ו' כותב אם אמר אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי, ואמרו לסופר הרי זה גט זה פסול ומתישבין בדבר זה מפני שקרוב להיות בטל (דאורייתא). הדין הראשון הוא של ר' יוסי: אי אפשר למסור מילים לשליח. אם הוא אומר לשניים לעשות משהו, אין להם סמכות לומר לאחרים לעשות זאת. הדין השני הוא: "אומר, 'אמרו'". כלומר, אם הוא אומר לומר לאחרים לעשות משהו, אין להם סמכות לעשות זאת למרות שהוא אמר לעשות זאת בגלוי. הרמב"ם כאן משנה את לשון המשנה בדף ס''ו מסיבה לא ידועה, אולם כוונתו ברורה. המשנה אומרת "אמרו לשניים לתת גט לאשתי" הם עושים זאת בעצמם. המקרה השני אינו המקרה של שמואל בדף ס''ו ע''ב, אלא קרוב לכך. אמר "כתבו ותתנו גט לאשתי" ואמרו לסופר והוא כתב, והם חתמו. מקרה של שמואל הוא שאי אפשר למסור מילים לשליח, בעוד שהרמב"ם כתב מקרה של "אומר אמרו". נראה שהרמב"ם משווה בין שני חוקים נפרדים. נראה שהוא סבור שהם זהים למרות שבגמרא עצמה הם שונים. אלו מובאים בגמרא כשתי נקודות שבהן שמואל מסכים עם ר' יוסי לגבי נקודה אחת וחולק עם ר' יוסי לגבי השני. כלומר, שמואל מסכים איתו לגבי "מילי לא נמסרין לשליח", אבל הוא חולק עליו לגבי החוק, 'אמר לומר'. במקרה כזה, שמואל סבור שזה תקף. קשה לראות מדוע הרמב"ם משווה ביניהם. אני יכול להזכיר שהרמב"ן בהחלט חולק על הרמב"ם בנושא זה, וקובע שהמקרה של "אמר לומר לסופר לכתוב גט" תקף מבחינת החוקים לגבי שליחים, אך בטל במקרה הספציפי של גט מכיוון שהסופר צריך לשמוע את המילים מהבעל ישירות כדי שהגט יהיה לשמה. אני יכול להזכיר כאן שהספק הזה של הרמב"ם הוא אם החוק הוא כמו שמואל על דפים ס"ו וס"ז או רב אשי בדף ע''ב ע''א. ושמואל מחזיק "אומר אמרו" תקף דאורייתא, בעוד שרב אשי אמר לא