I wanted here to give a small introduction to the coming subject. In the Torah we have a prohibition of taking interest for a loan. The language of the Torah is "a bite"[Neshech] and "increase" [tarbit].
In tractate Bava Metzia right at the start of the chapter about interest it asks why does the Torah use these two different words for interest? After all if he lends 100 in order to get back hundred but the value of the hundred goes up to 120, then if we go by the beginning of the loan there is no increase and there is no bite. But if we go by the end of the loan there is both increase and bite. Or let's look at a different case. He lends 100 in order to get back 120. But at the time of repayment the value of 120 has gone down to 100. If we go by the beginning, there is both increase and a bite. If we go by the end there is neither increase nor bite. The Gemara after this does come up with a reason the Torah uses these two different words. However at this point there is a disagreement among Medieval authorities. Does the Gemara really have a doubt if we go by the beginning of a loan or the end? And most of them say, "No." For after all we have a vase of lending a bushel of wheat for a bushel of wheat. That is forbidden by a decree because the value might go up. [If the value does go up then he pays back money that is equal to the value of the original bushel.]] But all this is a decree and not from the Torah. So we see the Torah definitely goes by the beginning of a loan. This is the opinion of most medieval authorities. However the commentary on the Rosh called the notes of the Ashri and the Mordechai say that if fact the Gemara is in doubt if the Torah actually goes by the beginning of a loan or the end. This is more or less what they write and that is how the Gra understands them. However Rav Shach writes that they also must agree with the other mediaeval authorities because of that law of a bushel fir a bushel and he bring a proof that they only say the case when he lends 100 for a 120 and the value of the hundred and twenty goes down to 100. He must give back the extra 20 anyway because we go by the beginning of the loan. But the opposite case they do not mention. It seems that they has no doubt that we do not go by the end of the loan.
רציתי לתת כאן הקדמה קטנה לנושא הקרוב. בתורה יש איסור לקחת ריבית עבור הלוואה. לשון התורה היא נשך ותרבית. בבא מציעא ממש בתחילת איזהו נשך הוא שואל מדוע התורה משתמשת בשתי המילים השונות הללו לעניין? הרי אם הלווה מאה כדי לקבל בחזרה מאה אבל ערך המאה עולה למאה ועשרים, אז אם נלך לפי תחילת ההלוואה אין תרבית ואין נשך. אבל אם נלך כפי סוף ההלוואה יש גם תרבית וגם נשך. או בוא נסתכל על מקרה אחר. הוא מלווה מאה כדי לקבל בחזרה מאה ועשרים. אבל בזמן הפרעון ירד ערך מאה ועשרים למאה. אם נלך לפי ההתחלה, יש גם תרבית וגם נשך. אם נלך לפי הסוף אין לא תרבית ולא נשך. הגמרא שאחרי זה אכן מעלה סיבה לכך שהתורה משתמשת בשתי המילים השונות הללו. אולם בשלב זה קיימת מחלוקת בין ראשונים. האם לגמרא באמת יש ספק אם אנחנו הולכים לפי תחילת הלוואה או בסוף? ורובם אומרים "לא". כי אחרי הכל יש לנו הדין של השאלת סאה בסאה. זה אסור בגזרה כי הערך עלול לעלות. [אם הערך אכן עולה אז הוא מחזיר כסף ששווה לערך הסאה המקורית]] אבל כל זה גזירה ולא מהתורה. אז אנחנו רואים את התורה בהחלט הולכת לפי תחילת ההלוואה. זו דעתם של רוב ראשונים. אולם פירוש הרא''ש הנקרא הגהות אשרי והמרדכי אומרים שלמעשה הגמרא מוטל בספק אם התורה אכן הולכת לפי תחילת הלוואה או בסוף. זה פחות או יותר מה שהם כותבים וכך מבין אותם הגר''א. אולם רב שך כותב שגם הם חייבים להסכים עם שאר הראשונים בגלל אותו דין של סאה בסאה והוא מביא הוכחה שאומרים את המקרה רק כשהוא מלווה מאה עבור מאה ועשרים וערך המאה ועשרים ירד עד מאה. הוא חייב להחזיר את העשרים הנוספים בכל מקרה כי אנחנו הולכים לפי תחילת ההלוואה. אבל את המקרה ההפוך הם לא מזכירים. נראה שאין להם ספק שאנחנו לא הולכים לפי תום ההלוואה._________________________________________________________________________________
I was at sea. There it occurred to me that I ought to explain in what is my disagreement with Rav Shach concerning the Ashri and Mordechai. The point of Rav Shach is that they must agree with the other Rishonim that always go by the beginning of a loan [to determine if there is interest]. Why because they only mention the case where one lends 100 to get back 120. There they say because of the doubt he must give back the extra 20. But they not say anything about the opposite case where he lends 100 to get back 100 but in the end that hundred is worth 120. Why do they not say there that he must give back 17 from the hundred that he gets back? So Rav Shach concludes that really we always go by the beginning. And the proof is "seah beseah" the prohibition to lend a bushel to get back a bushel which is forbidden by a decree but not from the Torah. So we see we always go by the beginning according to the law of the Torah.
My question on this is that if fruit and grain are like money, then even to lend 100 to get back a 100 would be on condition that the hundred does not go up in value. But if it does then one would give back the value of the original 100. On my side of this is the Gra who writes that the Ashri and Mordechai do have a doubt if we go by the beginning or the end.
____________________________
I was at sea. There it occurred to me that I ought to explain in what is my disagreement with רב שך concerning the אשרי and מרדכי. The point of רב שך is that they must agree with the other ראשונים that always go by the beginning of a loan [to determine if there is interest]. Why because they only mention the case where one lends מאה to get back מאה ועשרים. There they say because of the doubt he must give back the extra עשרים. But they not say anything about the opposite case where he lends מאה to get back מאה, but in the end that מאה is worth מאה ועשרים. Why do they not say there that he must give back שבע עשרה from the מאה that he gets back? So רב שך concludes that really we always go by the beginning. And the proof is סאה בסאה the prohibition to lend a bushel to get back a bushel which is forbidden by a decree but not from the תורה. So we see we always go by the beginning according to the law of the תורה. My question on this is that if fruit and grain are like money, then even to lend מאה to get back a מאה would be on condition that the מאה does not go up in value. But if it does, then one would give back the value of the original מאה. On my side of this is the גר''א who writes that the אשרי and מרדכי do have a doubt if we go by the beginning or the end.
הייתי בים. שם עלה בדעתי שאני צריך להסביר במה מחלוקתי עם רב שך לגבי האשרי ומרדכי. הטעם של רב שך הוא שעליהם להסכים עם שאר הראשונים שתמיד הולכים לפי תחילת הלוואה [כדי לקבוע אם יש ריבית]. למה כי הם מזכירים רק את המקרה שמלווים מאה כדי לקבל מאה ועשרים. שם אומרים מחמת הספק חייב להחזיר את העשרים הנוסף. אבל לא אומרים כלום על המקרה ההפוך שהוא מלווה מאה כדי לקבל מאה, אלא בסופו של דבר שמאה שווה מאה ועשרים. למה לא אומרים שם שהוא חייב להחזיר שבע עשרה מהמאה שהוא מקבל בחזרה? אז רב שך מסיק שבאמת אנחנו תמיד הולכים לפי ההתחלה. וההוכחה היא סאה בסאה שאסור בגזירה אבל לא מהתורה. אז אנחנו רואים שאנחנו תמיד הולכים לפי ההתחלה לפי חוק התורה. השאלה שלי על זה היא שאם פירות ותבואה הם כמו כסף, אז אפילו להלוות מאה כדי לקבל בחזרה מאה יהיה בתנאי שהמאה לא תעלה בערכו. אבל אם כן, אז אפשר להחזיר את הערך של המאה המקורית. מצדי בזה הגר''א שכותב לאשרי ולמרדכי כן יש ספק אם הולכים בהתחלה או בסוף.
