The comments of the Ashri [That is the comments in small print on the Rosh] and the Mordechai on Bava Metzia page 75. Most Rishonim say that the Gemara there is not really in doubt if we go by the beginning or the end. But the Ashri and Mordechai say it is a doubt. So if one lends 100 to get back 120 and when the time of payment comes the 120 is worth the same as the original 100, then it is because of the doubt that we might go by the beginning one can not accept the additional 20.

But to most Rishonim we definitely go by the beginning, so not because of doubt,- but because it is openly fixed interest. [That is how the Gra understands the Ashri and Mordechei. But Rav Shach laws of Lender and Borrower 10 law 4 holds that the Ashri [that is a commentary on the Rosh] and the Mordechei do not actually disagree with the other rishonim.

]

But why is it so obvious to most Rishonim that we go by the beginning? Because of  "Seah be'Seah." [A bushel of wheat for a bushel of wheat.] That is forbidden from a decree of the sages because the price of a bushel might go up. 

But to me it seems the Ashri and Mordechai must be thinking that fruit or grain is different than money. While fruit of grain might be clear that it is only forbidden by decree, but money for money (and the value goes up) might very well be forbidden from the Torah itself. We see that the Gemara in Bava Metzia itself is aware that money can change in value. For that is the whole point when it says "He lends 100 for a 120 and at first the hundred is worth a danka and in the end 120 is worth a danka." [Inflation.] [They could have used "a bushel for a bushel" to show the point. So at least the Ashri and Mordechai are saying that money for money is different.]

What mean to say here is that the Ashri and Mordechai are holding only seah for a seah is a decree permitted from the Torah because we go by the beginning for fruit and graain, not money. For in money there is no decree that if one borrows 100 that he can not repay 100 because the value of the hundred might have gone up.

But it occurred to me to ask here that if so money for money ought to be even lighter than fruit for fruit because otherwise why would there not be a similar decree to repay 100 for a 100 in a case when the value has gone up. But that would seem to be the opposite of what makes sense. For if he would have said so in the beginning that would be interest from the Torah.

__________________________________________________________________________

The comments of the אשרי and the מרדכי on גמרא  בבא מציעא דף ע''ה. Most  ראשונים say that the גמרא there is not really in doubt if we go by the beginning or the end. But the אשרי and מרדכי say it is a doubt. So if one lends מאה to get back מאה ועשרים and when the time of payment comes the מאה ועשרים is worth the same as the original מאה, then it is because of the doubt that we might go by the beginning one can not accept the additional עשרים.

[That is how the Gra understands the Ashri and Mordechei. But Rav Shach laws of Lender and Borrower 10 law 4 holds that the Ashri [that is a commentary on the Rosh] and the Mordechei do not actually disagree with the other rishonim.

 But to most ראשונים we definitely go by the beginning, so not because of doubt but because it is openly ריבית קצוצה. 

But why is it so obvious to most  ראשונים that we go by the beginning? Because of  "סאה בסאה." [A סאה of wheat for a סאה of wheat. That is forbidden from a גזירה   because the price of a סאה might go up.]  But to me it seems the אשרי and מרדכי must be thinking that fruit or grain is different than money. While fruit of grain might be clear that it is only forbidden by decree, but money for money (and the value goes up) might very well be forbidden דאורייתא itself. We see that the גמרא  בבא מציעא דף ע''ה itself is aware that money can change in value. For that is the whole point when it says "He lends מאה for a מאה ועשרים and at first the מאה is worth a דנקא and in the end מאה ועשרים is worth a דנקא." [Inflation.]

What I mean to say here is that the הגהות אשרי  and מרדכי are holding only סאה בסאה is a decree אבל permitted from the תורה because we go by the beginning for fruit and grain, not money. For in money there is no decree that if one borrows מאה that he can not repay מאה because the value of the hundred might have gone up.

But it occurred to me to ask here that if so money for money ought to be even lighter than fruit for fruit because otherwise why would there not be a similar decree to repay מאה for a מאה in a case when the value has gone up. But that would seem to be the opposite of what makes sense. For if he would have said so in the beginning that would be ריבית קצוצה דאורייתא.

__________________________________________________

הערות האשרי והמרדכי בגמרא בבא מציעא דף ע''ה. רוב ראשונים אומרים שהגמרא שם לא באמת מוטלת בספק אם הולכים לפי ההתחלה או הסוף. אבל האשרי ומרדכי אומרים זה ספק. אז אם מלווה מאה כדי לקבל בחזרה מאה ועשרים וכאשר מגיע זמן התשלום, המאה ועשרים שווה כמו המאה המקורית, אז בגלל הספק שנלך בהתחלה אי אפשר לקבל את עשרים הנוספת. אבל לרוב ראשונים אנחנו בהחלט הולכים לפי ההתחלה, אז לא בגלל ספק, אלא בגלל שזה בגלוי ריבית קצוצה. אבל למה זה כל כך ברור לרוב ראשונים שאנחנו הולכים לפי ההתחלה? בגלל "סאה בסאה". [סאה של חיטה לסאה של חיטה. זה אסור בגזירה כי המחיר של סאה עלול לעלות. אבל לי נראה שהאשרי והמרדכי חושבים שפרי או דגן שונים מכסף. אמנם פרי דגן אולי ברור שהוא אסור רק בגזירה, אבל כסף תמורת כסף (והערך עולה) יכול מאוד להיות אסור דאורייתא עצמו. אנו רואים שהגמרא בבא מציעא דף ע''ה עצמו מודע לכך שכסף יכול להשתנות בערכו. שהרי זה כל העניין כשאומרים "משאיל מאה למאה ועשרים ובתחילה המאה שווה דנקא ובסוף מאה ועשרים שווה דנקא". [אִינפלַצִיָה.]

מה שאני מתכוון לומר כאן הוא שההגות אשרי ומרדכי מחזיקים רק בסאה בסאה זו גזירה אבל מותרת מהתורה כי אנחנו הולכים בהתחלה לפירות ותבואה, לא כסף. (וכסף הוא ספק אם הולכים לפי ההתחלה או הסוף) כי בכסף אין גזירה שאם לווה מאה אינו יכול לפרוע מאה כי ערך המאה עלול היה לעלות.

אבל עלה בדעתי לשאול כאן שאם כן כסף לכסף צריך להיות אפילו קל יותר מפירות לפירות כי אחרת למה לא תהיה גזירה דומה להחזיר מאה עבור מאה במקרה שהערך עלה. אבל נראה שזה ההפך ממה שהגיוני. כִּי אִם הָיָה אוֹמֵר כָּךְ בִּתְחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה רַבֵּית קְצוּצָה דְּאוֹרִיתָא.