The background information here is this. The case of the mikve is that it was found lacking the right volume after a person was tovel in it and then touched food that needs to be handled in purity. That is a case of the person being definitely unclean. (However R Shimon disagrees and says if the mikve is in a public domain the food is ok and if in a private domain it is in doubt.) One reason the gemara gives for this is two hazakot are joined. I.e., the hazaka of the person being unclean and the hazaka of the present that the mikve is now known to be lacking. The question on this is from the case of the barrel where a barrel of wine is used to separate truma and it was found to be vinegar. The Tevel is a doubt, but not definite not fixed. Now onto what I would like to explain. The Rambam decided the law that the case of the mikve is definitely unclean, while the case of the barrel is only a doubt. The Gemara itself seems to equate the two cases, so why would the Rambam differentiate between them. Rav Shach gives one answer in the beginning of laws 24of Sota chapter 1 law 3 , and another answer in Laws of Truma chapter 24 law 5. The answer in the laws of sota is saying that the Rambam decided the law like the second approach of the gemara in Nida page 3. The idea is that we learn all two hazakot can be joined. But when we learn from sota, we can only learn to things that are relevant to cleanliness and uncleanliness. I.e., we learn from sota to the case of the mikve which also is relevant to the uncleanliness. But we do not learn from sota to the case of the barrel which is related only to permission and forbidden, i.e., whether the fruit is now ok to eat. The first approach of the gemara is this. The Mishna says the case about the mikve is definitely unclean even in in a public domain. The Gemara is trying to give an answer to the question why is the case of mikve different from sota and it answers that sota is ok in a public domain because there is no privacy in a public domain while privacy is not relevant to the mikve. Then the gemara asks, "But that answer cannot be ok because it is a law from Sinai that all doubts about tuma in a public domain are clean." So the gemara answers a different answer, i.e., two hazakot are joined in the case of the mikve, and so is unclean. Rav Shach noticed that the gemara offers an answer, and rejects it, and then offers another. This provides the basis of the Rambam. For the implication of the gemara is that both R Shimon and the sages agree both the case of the mikve, and the barrel are cases of two hazakot being joined. However, that means only that each is a doubt. But then the sages also learn from sota, and that brings the level up from a doubt to that of certainty. But only the sages learn from sota. So, when the gemara rejected the answer of sota, it only rejects the original clean that both R Shimon and the sages learn from sota, but the learning from sota remains valid in relation to the sages. The background information here is this. The case of the mikve is that it was found lacking the right volume after a person was tovel in it and then touched food that needs to be handled in purity. That is a case of the person being definitely unclean. (However R Shimon disagrees and says if the mikve is in a public domain the food is ok and if in a private domain it is in doubt.) One reason the gemara gives for this is two hazakot are joined. I.e., the hazaka of the person being unclean and the hazaka of the present that the mikve is now known to be lacking. The question on this is from the case of the barrel where a barrel of wine is used to separate truma and it was found to be vinegar. The Tevel is a doubt, but not definite not fixed. I would like to mention that in laws of Sota, Rav Shach changes his answer for the Rambam in the first approach of the Gemara [in nida page 2]. In laws of Sota he says that the first answer of the Gemara is that both R Shimon and the sages hold with learning from sota, and that learning in that way makes the case of mikve and the barrel to be in doubt. But the sages also learn that two hazakot can be joined, and so that is what makes the case of mikve to be certain. This is the opposite of the approach of Rav Shach in laws of Trumot.However both approaches are feasible. ------------------------------------------------------------------------------The רמב’’ם decided the law that the case of the מקוה is definitely טמא while the case of the חבית is only a doubt. The גמרא itself seems to equate the two cases so why would the רמב’’ם differentiate between them. רב שך gives one answer in the beginning of laws of סוטה. and another answer in הלכות of תרומה. the answer in the laws of סוטה is saying that the רמב’’ם decided the law like the second approach of the גמרא in נידה דף ג' ע''א. The idea is that we learn all two חזקות can be joined. But when we learn from נידה, we can only learn to things that are relevant to טהרה and טומאה. I.e., we learn from נידה to the case of the מקוה which also is relevant to the טמא וגם להיתר ואיסור. But we do not learn from נידה to the case of the חבית which is related only to היתר ואיסור, i.e., whether the fruit is now ok to eat. The first approach of the גמרא is this. The משנה says the case about the מקוה is definitely טמא even in in a public domain. The גמרא is trying to give an answer to the question why is the case of מקוה different from סוטה and it answers that סוטה is ok in a public domain because there is no privacy in a public domain while privacy is not relevant to the מקוה. then the גמרא asks but that answers cannot be ok because it is a law from Sinai that all doubts about tuma in a public domain are clean, so the גמרא answers a different answer, i.e., two חזקות are joined in the case of the מקוה and s oy is טמא definitely. Rav Shach noticed that the גמרא offers on answer and rejects ait and then offers another. this provides the basis of the רמב’’ם. for the implication of the גמרא is that both R Shimon and the חכמים agree both the case of the מקוה and the חבית are cases of two חזקות being joined. However, that means only that each is a doubt. But then the חכמים also learn from סוטה, and that brings the level up from a doubt to that of certainty. But only the חכמים learn from סוטה. So, when the גמרא rejected the answer of סוטה, it only rejects the original clean that both ר' שמעון and the חכמים learn from סוטה, but the learning from סוטה remains valid in relation to the חכמים. The background information here is this. The case of the מקוה is that it was found lacking the right volume after a person טבל in it and then touched food that needs to be handled in טהרה. That is a case of the person being definitely טמא. (However, ר' שמעון disagrees and says if the מקוה is in a public domain the food is ok and if in a private domain it is in doubt.) One reason the גמרא gives for this is two חזקות are joined. I.e., the חזקה of the person being טמא and the חזקה of the present that the מקוה is now known to be lacking. The question on this is from the case of the חבית where a חבית of wine is used to separate תרומה and it was found to be vinegar. The טבל is a doubt, but not definite not fixed.I would like to mention that in laws of סוטה, רב שך changes his answer for the רמב''ם in the first approach of the גמרא [in נידה דף ב']. In laws of סוטה he says that the first answer of the גמרא is that both ר' שמעון and the תנא קמא hold with learning from סוטה, and that learning in that way makes the case of מקוה and the חבית to be in doubt. But the תנא קמא also learn that two חזקות can be joined, and so that is what makes the case of מקוה to be certain. This is the opposite of the approach of רב שך in laws of תרומות. However both approaches are feasible.---------------------------------- הרמב''ם הכריע את הדין בענין מקוה הוא בהחלט טמא בעוד שענין החבית הוא רק ספק. נראה שהגמרא עצמו משווה את שני המקרים, ואז למה שהרמב''ם יבדיל ביניהם. רב שך נותן תשובה אחת בתחילת הלכות סוטה, ועוד תשובה בהלכות של תרומה. התשובה בהלכות סוטה היא שהרמב''ם הכריע את הדין כמו הגישה השנייה של הגמרא בנידה דף ג' ע''א. הרעיון הוא שנלמד שאפשר לחבר את כל שתי חזקות. אבל כשאנחנו לומדים מנידה, אנחנו יכולים ללמוד רק דברים שרלוונטיים לטהרה ולטומאה. כלומר, אנו לומדים מנידה למקרה של מקוה, שרלוונטי גם הוא לטומאה, וגם להיתר ואיסור. אבל איננו לומדים מנידה למקרה של חבית, שקשור רק להיתר ואיסור, כלומר, האם הפירות מותרים באכילה כעת. הגישה הראשונה של הגמרא היא זו (ועל פי זה רב שך מסביר את פסק הרמב''ם). המשנה אומרת שהמקרה של מקוה הוא בהחלט טמא אפילו ברשות הרבים. הגמרא מנסה לתת תשובה לשאלה מדוע המקרה של מקוה שונה מסוטה, והיא עונה שסוטה כשרה ברשות הרבים משום שאין פרטיות ברשות הרבים, בעוד שפרטיות אינה רלוונטית למקוה. אז שואלת הגמרא, אך תשובה זו אינה יכולה להיות בסדר, משום שחוק מסיני הוא שכל הספקות לגבי טומאה ברשות הרבים הן טהורות, ולכן הגמרא עונה תשובה שונה, כלומר, שתי חזקות מתאחדות (תרתי לריעותא). רב שך שם לב שהגמרא מציעה תשובה אחת, דוחה אותה ואז מציעה אחרת. זה מה שמספק את הבסיס לרמב"ם. שכן המשמעות של הגמרא היא שגם ר' שמעון וגם החכמים מסכימים שגם במקרה של מקוה וגם במקרה של חבית הם מקרים של שני חזקות המתאחדות. עם זאת, פירוש הדבר הוא רק שכל אחד מהם הוא ספק. אבל אז באו החכמים ולומדים מסוטה, וזה מעלה את הרמה מספק לוודאות. אבל רק החכמים לומדים מסוטה. לכן, כאשר הגמרא דחתה את תשובת הסוטה, היא דוחה רק את תירוץ המקורית שגם ר' שמעון וגם החכמים לומדים מסוטה, אבל עכשיו הלמידה מסוטה נשארת תקפה ביחס לחכמים. הרקע כאן הוא זה. המקרה של המקוה הוא שנמצא חסר נפח מתאים לאחר שאדם טבל בו ואז נגע באוכל שצריך לטפל בו בטהרה. זהו מקרה שבו האדם הוא בהחלט טמא. (עם זאת, ר' שמעון חולק על כך ואומר שאם המקוה נמצאת ברשות הרבים האוכל בסדר ואם ברשות היחיד האוכל בספק.) אחת הסיבות שהגמרא נותנת לכך היא ששתי חזקות מחוברות. כלומר, החזקה של האדם שהוא טמא והחזקה של מקוה שכיום ידוע שחסרה. השאלה בנושא זה היא מהמקרה של חבית שבה משתמשים בחבית של יין כדי להפריד (להפריש) תרומה ונמצא שהיא חומץ. הטבל הוא ספק, אך לא ודאי לא מתוקן אלא רק ספק.------אני רוצה להזכיר שבהלכות סוטה, רב שך משנה את תשובתו לרמב''ם בגישה הראשונה של הגמרא [בנידה דף ב']. בהלכות סוטה הוא אומר שהתשובה הראשונה של הגמרא היא שגם ר' שמעון וגם התנא קמא מחזיקים בלימוד מסוטה, והלימוד בדרך זו מעמיד בספק את המקרה של מקוה וחבית. אבל גם התנא קמא בא ולומד שאפשר לחבר שתי חזקות, תרתי לריעותא, ולכן זה מה שהופך את המקרה של מקוה לוודאי. זה ההיפך מגישת רב שך בהלכות תרומות. עם זאת, שתי הגישות אפשריות

There is a statement in books of Musar [Ethics] (a statement of the sages), "What should one do if he has become liable to the death penalty from heaven? If he was accustomed to learn one chapter, he should learn two chapters. If he was accustomed to learning one page, he should learn two pages." I would like to apply this in my own life, even though it might be easier said than done. I am thinking mainly of the Avi Ezri of Rav Shach that I think would be good to learn in this way; i.e., to learn every day two chapters. Also, I have been thinking to apply this to mathematics and Physics i.e., to read every day a few pages in order with no skipping. The reason I mention this is that it looks that I am in need of some kind of extra help from heaven, and I am also thinking that this statement implies that when one is in need of extra help, he ought to accept doing some extra set of obligation. (I have found that going through my sessions of learning is easier if i learn just one page a day of every session rather than trying to learn a lot from just one session. However I think I might be able to do two chapters of Rav Shach;s Avi Ezri.)-------------------There is a statement in books of מוסר that bring מה יעשה האדם אם נתחייב מיתה מן השמיים? אם היה רגיל ללמוד פרק אחד, ילמד שני פרקים. אם היה רגיל ללמוד דף אחד, ילמד שני דפים If he was accustomed to learn one chapter, he should learn two chapters. If he was accustomed to learning one page, he should learn two pages. I would like to apply this in my own life, even though it might be easier said than done. I am thinking mainly of theאבי עזרי of רב שך that I think would be good to learn in this way; i.e., to learn every day two chapters. Also, I have been thinking to apply this to mathematics and Physics i.e., to read every day a few pages in order with no skipping. The reason I mention this is that it looks that I am in need of some kind of extra help from heaven, and I am also thinking that this statement implies that when one is in need of extra help, he ought to accept doing some extra set of obligation.----------------------יש הצהרה בספרי מוסר (שמביאים מחז''ל) מה יעשה האדם אם נתחייב מיתה מן השמיים? אם היה רגיל ללמוד פרק אחד, ילמד שני פרקים. אם היה רגיל ללמוד דף אחד, ילמד שני דפים. הייתי רוצה ליישם את זה בחיי, למרות שאולי קל יותר לומר מאשר לעשות. אני חושב בעיקר על האבי עזרי של רב שך שלדעתי יהיה טוב ללמוד בדרך זו; כלומר, ללמוד כל יום שני פרקים. בנוסף, חשבתי ליישם זאת על מתמטיקה ופיזיקה, כלומר, לקרוא כל יום שני עמודים לפי הסדר בלי לדלג. הסיבה שאני מזכיר זאת היא שנראה שאני זקוק לעזרה נוספת משמיים, ואני גם חושב שההצהרה הזו מרמזת שכאשר אדם זקוק לעזרה נוספת, עליו לקבל על עצמו סדרה נוספת של התחייבויות. (I have found that going through my sessions of learning is easier if I learn just one page a day of every session rather than trying to learn a lot from just one session. However, I think I might be able to do two chapters of האבי עזרי ל רב שך -----------------------------------------------------------According to Reb Chaim of Voloshin it is also a segula to recall and imbed in ones mind that there is no other power in the world besides God since God made and controls all.לפי רב חיים מוואלשין, זוהי סגולה לזכור ולהטמיע בתודעה שאין כוח אחר בעולם מלבד אלוהים, מאחר שאלוהים ברא ושולט בכל

zb8 C Minor midi zb8 C Minor nwc

תמורה י''ז ע''ב, הרמב''ם הלכות תמורה, פרק ד', הלכה ט'

ברצוני להסביר מה לדעתי תשובתו של רב שך לגבי רמב''ם מסויים. הרמב''ם כותב בהלכות תמורה פרק ד' הלכה ט' שהוולד שנולד מבהמה עם מום הוא כמו הולד שנולד מבהמה תמימה, וניתן להקריבו לכל מה שהוא נועד. נראה שזה מתנגד לגמרא בתמורה דף י''ז ע''ב משמואל שמביא פסוק שאומר הוולד שנולד מבהמה עם מום נחשב ראוי למזבח רק לדעת ר' אלעזר, שכן ר' אלעזר מחזיק אפילו ולד שנולד מנקבה מקודשת לעולה ניתן להביא כקרבן. אבל בר פדא אמר שהפסוק הזה נועד לומר לנו לכל הדעות שהבהמה שנולדה מנקבה שיש לה מום חייבת ללכת לשדה לרעות עד שתקבל מום, ואז נמכרת ובכסף הזה קונים קורבן חדש. {הרמב"ם כותב שאפילו החכמים קובעים שניתן להקריב את הבהמה. זה נראה סותר גם את שמואל וגם את בר פדא.} אני חושב שרב שך מתכוון לענות על הסתירה לכאורה הזו כך. הגמרא מתייחסת למקרה שבו לבהמה היה מום, ולאחר מכן היא קוּדשה. עם זאת, הרמב"ם מתייחס למקרה שבו הבהמה קוּדשה, ואז קיבלה מום. [ההבדל הוא במקרה האחרון; הקדושה הייתה מושלמת, ורק מאוחר יותר הגיע המום.הבדל זה נראה ברור כשלעצמו, למעט העובדה שהרמב"ם לא כתב דבר שיכול להצביע על כך שזו כוונתו] זה יתאים היטב לגישתו הכללית של רב שך בהבנתו את הרמב"ם שבאופן כללי וולד מקושר להאם כאשר סוג הקידוש עצמו נדחק. ונראה שקיום מום משתלב בסוג זה של קדושה נדחקת (קדושה דחויה). שכן רב שך מבחין בין קדושה שנדחקת כמו במקרה של נקבה המקודשת להיות קורבן עולה לעומת מקרה של שני שותפים שיש להם בהמה שאחד הקדיש

I would like to explain what i think is the answer of Rav Shach concerning a certain difficult Rambam. The Rambam writes in laws of Tmura chap4 law 9 that the baby born from a animal with a blemish is like the baby born by an animal with no blemish and it can be sacrificed for whatever it is meant for. this seems to be opposed to the Gemara in tmura page 17b from Shmuel who brings a verse that says the baby born from an animal with blemish is considered for for the altar in the opinion of R Elezar for R Elazar holds even a baby born from a female sanctified to be a burnt offering can be brought as a sacrifice. But Bar Pada said that verse is meant to tell us that the animal born from a female that has a blemish must go into the field to pasture until it gets a blemish and then is sold and with that money a new sacrifice is bought. {The Rambam writes that even the sages hold the animal can be sacrificed. This seems in contradiction to both Shmuel and Bar Pada.} I think Rav Shach intends to answer this seeming contradiction thus. The Gemara is referring to a case when the animal had a blemish and after that it was sanctified. However, the Rambam is referring to a case of when the animal was sanctified and then received a blemish. [The difference is in the latter case; the holiness was perfect and only later came the blemish. This difference seems clear in itself except for the fact that the Rambam did not write anything that could indicate that this is his intension.] This would go along well with the general approach of Rav Shach in his understanding of the Rambam that in general a baby goes by the mother when the type of sanctification itself is pushed off. And having a blemish seems to fit into this kind of “pushed off holiness”. For Rav Shach makes a distinction between holiness that is pushed off as in a case of a female that is sanctified to be a burn offering as opposed to a case of two partners that have an animal that one sanctified.-----------------------------------I would like to explain what i think is the answer of רב שך concerning a certain difficult רמב’’ם. The רמב’’ם writes in laws of תמורה פרק ד' law ט' that the וולד born from a animal with a מום is like the וולד born by an animal with no מום (תמימה)and it can be sacrificed for whatever it is meant for. this seems to be opposed to the גמרא in תמורה page י''ז ע''ב from שמואל who brings a verse that says the וולד born from an animal with מום is considered for for the altar in the opinion of ר’ אלעזר for ר’ אלעזר holds even a וולד born from a female sanctified to be a עולה can be brought as a sacrifice. But בר פדא said that verse is meant to tell us לכל הדעות that the animal born from a female that has a מום must go into the field to pasture until it gets a מום and then is sold and with that money a new sacrifice is bought. {The רמב’’ם writes that even the חכמים hold the animal can be sacrificed. This seems in contradiction to both שמואל and בר פדא.} I think רב שך intends to answer this seeming contradiction thus. The גמרא is referring to a case when the animal had a מום and after that it was sanctified. However, the רמב’’ם is referring to a case of when the animal was sanctified and then received a מום. [The difference is in the latter case; the holiness was perfect, and only later came the מום. This difference seems clear in itself except for the fact that the רמב''ם did not write anything that could indicate that this is his intension.] This would go along well with the general approach of רב שך in his understanding of the רמב’’ם that in general a וולד goes by the mother when the type of sanctification itself is pushed off. And having a מום seems to fit into this kind of “pushed off holiness”. For רב שך makes a distinction between holiness that is pushed off as in a case of a female that is sanctified to be a burn offering as opposed to a case of two partners that have an animal that one sanctified.

ראיתי לאחר כתיבת הפסקה לעיל שלרב אהרן קטלר יש גישה שיכולה גם לענות על שאלה זו. השאלה היא שכבש זכר שנולד מנקבה שקודש להיות קורבן פסח אינו מוקרב כפסח. זה מוזר מכיוון שאנו סבורים שהעובר בזמן שהוא ברחם, אינו חלק מהאם [עובר לאו ירך אימו], ואנחנו סבורים מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף (שמכיוון שקדושת ממון באה על משהו כגון האם והעובר במקרה שלנו פה, אז מגיעה גם קדושת הגוף). רב אהרן סבור שהעיקרון האחרון עובד רק אם הוא מיידי. אבל אם יש עיכוב בין קדושת הכסף לקדושת הגוף, אז קדושת הגוף לא באה. עיין במשנת ר' אהרן, חלק קדשים,סוגיות, סימן י''ג ------- I saw after writing the above paragraph that רב Reb Aaron Kotler אהרן קטלר has an approach that also can answer this question. The question is that the male lamb born of a female that was sanctified to be a Passover sacrifice is not sacrificed as a Passover. This is odd because we hold the וולד foetus while in the womb is not part of the mother and we hold since the holiness of money comes on something, (מיגו דנחתא קדושת דמים נחתא קדושת הגוף) then also comes the holiness of the body. רב אהרון holds that last principle works only if it is immediate. But if there is a delay between the holiness of money and holiness of body then holiness if body does not come.

תמורה י''ט ע''א

רב שך שואל שאלה זו ברמב"ם ( הלכות תמורה פרק ד' הלכה ז'). אם מקדיש כבשה להיות קרבן פסח (ואנחנו יודעים שנקבה לא יכולה להיות פסח), והיא יולדת כבש זכר, שניהם הולכים למרעה. זה כמו התנא הראשון בתמורה דף י"ט ע"א. אבל הגמרא אומרת שחוק זה של התנא חל גם אם הנקבה הייתה בהריון בזמן הקדשה, והגמרא אומרת שהסיבה לכך היא שהוולד ברחם הוא חלק מהאם. (הוולד אינו מתקדש בנפרד מהאם.) עם זאת, הרמב"ם קבע את החוק כך כתנא קמא, אך גם קובע שהוולד ברחם אינו חלק מהאם, ולכן הרמב"ם היה צריך להחליט שהחוק הוא שהוולד הזכר יכול להיות נקריב כפסח כמו ר' אלעזר. כדי לענות על שאלה זו, ברצוני להציע שבדף י' בתמורה יש ויכוח בין ר' יוחנן לבר פדא. שם, בר פדא אמר שקדושה אינה יורדת על וולד ברחם. אני חושב שהרמב"ם קבע את החוק להיות כמו בר פדא. [לכן, למרות שהוולד אינו חלק מהאם, עדיין לא ניתן להקריב אותו כקרבן פסח.] {אבל עדיין אפשר לשאול על כך, כי הרמב"ם אומר שאסור להקריב את הוולד כפסח, בעוד שבר פדא אולי מתכוון שקדושה לא יורדת אוטומטית על הוולד, אלא שאחרי שהוא נולד, ניתן להקריב אותו לכל מה שרוצים שיהיה.} עם זאת, הוא מפרש את בר פדא כמשמעות שוולד ברחם יכול לקבל רק קדושת דמים, ולא קדושת הגוף. ואנחנו יכולים לראות דוגמאות רבות לכך ברמב"ם, למשל אם מקדיש וולד ברחם להיות קורבן חטאת. הקדושה שיורדת על הוולד בזו היא של כסף, קדושת דמים. כלומר, הוא הולך למרעה עד שהוא מקבל פגם, ונמכר, והכסף משמש לקניית קורבן חטאת. השאלה בנושא זה תגיע מההלכה שהרמב"ם כותב שוולד ברחם של בהמה עם מום נחשב שלם, וניתן להקריב אותו. אני חושב שהדרך שבה אנשים מבינים את הרמב"ם היא שאם מקדישים בהמה נקבה כקורבן שלמים, ואז היא מקבלת מום, אז עדיין ניתן להקריב את הוולד שלה כקורבן שלמים. אבל אני חושב שהרמב"ם התכוון לכך שהוולד יכול להיות נקריב כקורבן שלמים, אבל לא שהוא מוקרב ככזה בלי להקדיש אותו מחדש. במקום זאת, צריך לקדש את הוולד לאחר שהוא נולד, ואז ניתן להקריב אותו כקורבן שלמים.(רב שך מביא את תשובת הרב יצחק זאב מבריסק, אך שואל עליה. והוא לא מוצא תשובה טובה יותר. אז כאן אני מציע גישה אפשרית לענות על השאלה הזו. אבל עדיין אפשר לשאול על כך, כי הרמב"ם אומר שאסור להקריב את הוולד כפסח, בעוד שבר פדא אולי מתכוון שקדושה לא יורדת אוטומטית על הוולד, אלא שאחרי שהוא נולד, ניתן להקריב אותו למען כל מה שרוצים שיהיה----------------------------אז, הגישה שלי היא כזו. אני אומר שהרמב"ם פסק את החוק כמו בר פדא, ובר פדא התכוון שקדושת המזבח לא חל על הכבש (הוולד), אלא קדושת הדמים כן. ולא רק קדושת הדמים באה על הכבש, אלא היא באה בצורה כזו שלא ניתן לפטור אותו מהמזבח (אינו יוצא מדי המזבח לעולם) עד שילך למרעה ויקבל מום ואז יימכר, והכסף שבו הוא נמכר הופך לקרבן פסח אם הוא נמכר לפני פסח, ולקורבן שלמים אם הוא נמכר אחרי פסח. הוכחה לכך היא שהגמרא עצמה אומרת בדיוק את זה שבר פדא התכוון רק שקדושת המזבח אינה באה על השה, שכן הגמרא שאלה על בר פדא ממשנה שמרמזת שקדושה יכולה לבוא על וולד ועונה שמתייחסת לקדושה על כסף (ובר פדא התכוון שאין קדושת המזבח חל על עוברין). גם שם התוספות שואלים מסוף אותה משנה ועונה שמכיוון שקדושת הכסף יורדת עליו, לכן אוטומטית גם קדושת הגוף באה עליו, וזה אומר שהוא נמכר ובכסף הזה קונים את הקורבן שהוא נועד לו. כך בדיוק קבע הרמב"ם את הדין במקרה שלנו של הנקבה שקודשה להיות קרבן פסח. לאחר מכן היא יולדת טלה זכר. למרות שהרמב''ם החליט שהולד שברחם אינו חלק מהאם, עדיין לא באה עליו קדושת המזבח, והוא נמכר ובכסף זה קונים קרבן קרבן פסח. כך בדיוק מבואר הגמרא ותוספות ושיטה מקובצת מספר ט''ז דף י' של תמורה.