תמורה י''ט ע''א

רב שך שואל שאלה זו ברמב"ם ( הלכות תמורה פרק ד' הלכה ז'). אם מקדיש כבשה להיות קרבן פסח (ואנחנו יודעים שנקבה לא יכולה להיות פסח), והיא יולדת כבש זכר, שניהם הולכים למרעה. זה כמו התנא הראשון בתמורה דף י"ט ע"א. אבל הגמרא אומרת שחוק זה של התנא חל גם אם הנקבה הייתה בהריון בזמן הקדשה, והגמרא אומרת שהסיבה לכך היא שהוולד ברחם הוא חלק מהאם. (הוולד אינו מתקדש בנפרד מהאם.) עם זאת, הרמב"ם קבע את החוק כך כתנא קמא, אך גם קובע שהוולד ברחם אינו חלק מהאם, ולכן הרמב"ם היה צריך להחליט שהחוק הוא שהוולד הזכר יכול להיות נקריב כפסח כמו ר' אלעזר. כדי לענות על שאלה זו, ברצוני להציע שבדף י' בתמורה יש ויכוח בין ר' יוחנן לבר פדא. שם, בר פדא אמר שקדושה אינה יורדת על וולד ברחם. אני חושב שהרמב"ם קבע את החוק להיות כמו בר פדא. [לכן, למרות שהוולד אינו חלק מהאם, עדיין לא ניתן להקריב אותו כקרבן פסח.] {אבל עדיין אפשר לשאול על כך, כי הרמב"ם אומר שאסור להקריב את הוולד כפסח, בעוד שבר פדא אולי מתכוון שקדושה לא יורדת אוטומטית על הוולד, אלא שאחרי שהוא נולד, ניתן להקריב אותו לכל מה שרוצים שיהיה.} עם זאת, הוא מפרש את בר פדא כמשמעות שוולד ברחם יכול לקבל רק קדושת דמים, ולא קדושת הגוף. ואנחנו יכולים לראות דוגמאות רבות לכך ברמב"ם, למשל אם מקדיש וולד ברחם להיות קורבן חטאת. הקדושה שיורדת על הוולד בזו היא של כסף, קדושת דמים. כלומר, הוא הולך למרעה עד שהוא מקבל פגם, ונמכר, והכסף משמש לקניית קורבן חטאת. השאלה בנושא זה תגיע מההלכה שהרמב"ם כותב שוולד ברחם של בהמה עם מום נחשב שלם, וניתן להקריב אותו. אני חושב שהדרך שבה אנשים מבינים את הרמב"ם היא שאם מקדישים בהמה נקבה כקורבן שלמים, ואז היא מקבלת מום, אז עדיין ניתן להקריב את הוולד שלה כקורבן שלמים. אבל אני חושב שהרמב"ם התכוון לכך שהוולד יכול להיות נקריב כקורבן שלמים, אבל לא שהוא מוקרב ככזה בלי להקדיש אותו מחדש. במקום זאת, צריך לקדש את הוולד לאחר שהוא נולד, ואז ניתן להקריב אותו כקורבן שלמים.(רב שך מביא את תשובת הרב יצחק זאב מבריסק, אך שואל עליה. והוא לא מוצא תשובה טובה יותר. אז כאן אני מציע גישה אפשרית לענות על השאלה הזו. אבל עדיין אפשר לשאול על כך, כי הרמב"ם אומר שאסור להקריב את הוולד כפסח, בעוד שבר פדא אולי מתכוון שקדושה לא יורדת אוטומטית על הוולד, אלא שאחרי שהוא נולד, ניתן להקריב אותו למען כל מה שרוצים שיהיה----------------------------אז, הגישה שלי היא כזו. אני אומר שהרמב"ם פסק את החוק כמו בר פדא, ובר פדא התכוון שקדושת המזבח לא חל על הכבש (הוולד), אלא קדושת הדמים כן. ולא רק קדושת הדמים באה על הכבש, אלא היא באה בצורה כזו שלא ניתן לפטור אותו מהמזבח (אינו יוצא מדי המזבח לעולם) עד שילך למרעה ויקבל מום ואז יימכר, והכסף שבו הוא נמכר הופך לקרבן פסח אם הוא נמכר לפני פסח, ולקורבן שלמים אם הוא נמכר אחרי פסח. הוכחה לכך היא שהגמרא עצמה אומרת בדיוק את זה שבר פדא התכוון רק שקדושת המזבח אינה באה על השה, שכן הגמרא שאלה על בר פדא ממשנה שמרמזת שקדושה יכולה לבוא על וולד ועונה שמתייחסת לקדושה על כסף (ובר פדא התכוון שאין קדושת המזבח חל על עוברין). גם שם התוספות שואלים מסוף אותה משנה ועונה שמכיוון שקדושת הכסף יורדת עליו, לכן אוטומטית גם קדושת הגוף באה עליו, וזה אומר שהוא נמכר ובכסף הזה קונים את הקורבן שהוא נועד לו. כך בדיוק קבע הרמב"ם את הדין במקרה שלנו של הנקבה שקודשה להיות קרבן פסח. לאחר מכן היא יולדת טלה זכר. למרות שהרמב''ם החליט שהולד שברחם אינו חלק מהאם, עדיין לא באה עליו קדושת המזבח, והוא נמכר ובכסף זה קונים קרבן קרבן פסח. כך בדיוק מבואר הגמרא ותוספות ושיטה מקובצת מספר ט''ז דף י' של תמורה.