When there is a doubt about money the law is in some cases to divide, in other cases to let the money or object remain where it is until Elisha the prophet comes. The Gemara and Tosphot in the beginning of Bava Metzia deal with this.
One issue that come up is the מנה שלישית [the third hundred.] That is when two people come to a someone they trust and give him an envelope with three hundred dollars. Then they return sometime later and each one says the 200 was mine and the hundred was of the other. Then he gives each 100 and the last hundred he keeps until some proof is brought, one way or the other. But if each comes in and separately give him their own envelope. Then he forgets who gave him the $200 and who gave the $100, then he has to give 200 to each and pay from his own pocket.
The question Rav Shach brings from the last Mishna in the first chapter of Bava Metzia מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יניח a person finds a document of a loan among his documents and does not remember who gave it to him and the lender and borrower both ask for it. There he leaves it. Is this not the same as the above case where he has to pay from his own pocket since he forgot?
Rav Shach answers the case of the loan reverts to a verbal loan in which case the lender is believed to say "I paid". So we leave the document and give it to neither.
The question here is that most of the time in Bava Metzia when issues about money that we do not know to whom it belongs, the Mishnas goes like Sumchos [ממון המוטל בספק חולקים] , not the sages ( המוציא מחבירו עליו הראיה) [like on page 100 side a]. But sometimes the mishna is a case where even the Sages agree. Sometimes the Gemara deals with this issue, and sometimes leaves it. So that last mishna might be like the sages that you leave the document where it is because it is המוציא מחבירו עליו הראיה
____________________________________________________________________________
One issue that come up is the מנה שלישית . That is when two people come to a someone they trust and give him an envelope with three hundred שקלים. Then they return sometime later and each one says the 200 was mine and the hundred was of the other. Then he gives each 100 and the last hundred he keeps until some proof is brought, one way or the other. But if each comes in and separately give him their own envelope. Then he forgets who gave him the 200 and who gave the 100, then he has to give 200 to each and משלם from his own pocket.
The question רב שך brings from the last משנה in the first chapter of בבא מציעא מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יניח a person finds a document of a loan among his documents and does not remember who gave it to him and the lender and borrower both ask for it. There he leaves it. Is this not the same as the above case where he has to pay from his own pocket since he forgot?
רב שך answers the case of the loan reverts to a verbal loan in which case the lender is believed to say: "I paid". So we leave the document and give it to neither.
The question here is that most of the time in בבא מציעא when issues about money that we do not know to whom it belongs, the משנה goes like סומכוס ממון המוטל בספק חולקים, not the sages המוציא מחבירו עליו הראיה) like on page 100 side a. But sometimes the משנה is a case where even the Sages agree. Sometimes the גמרא deals with this issue, and sometimes leaves it. So that last משנה might be like the sages that you leave the document where it is because it is המוציא מחבירו עליו הראיה
נושא אחד שעולה הוא מנה שלישית. זה כאשר שני אנשים מגיעים למישהו שהם סומכים עליו ונותנים לו מעטפה עם שלוש מאות שקלים. ואז הם חוזרים זמן מה אחר כך וכל אחד אומר שה -200 היו שלי והמאה היו של השני. ואז הוא נותן לכל אחד את 100 ואת המאה האחרונה שהוא שומר עד שמביאים הוכחה כלשהי, כך או אחרת. אבל אם כל אחד נכנס ונפרד נותנים לו מעטפה משלהם. ואז הוא שוכח מי נתן לו את ה200 ומי נתן את ה100, ואז הוא צריך לתת 200 לכל אחד ומשלם מכיסו.
השאלה שרב שך מביא מהמשנה האחרון בפרק הראשון בבא מציעא מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יניח (אדם מוצא מסמך של הלוואה בין מסמכיו ואינו זוכר מי נתן לו המלווה או הלווה. שניהם מבקשים את המסמך. שם הוא משאיר את זה. האם זה אינו זהה למקרה דלעיל בו עליו לשלם מכיסו מאז ששכח?
רב שך עונה על המקרה של ההלוואה חוזר להלוואה מילולית ובמקרה זה מאמינים שהמלווה שאומר: "שילמתי". אז אנחנו עוזבים את המסמך ונותנים אותו לאף אחד מהם.
השאלה כאן היא שרוב הזמן בבבא מציעא כשנושאים על כסף שאיננו יודעים למי הוא שייך, המשנה הולכת כמו סומכוס (ממון המוטל בספק חולקים), ולא החכמים (המוציא מחבירו עליו הראיה) כמו בעמוד 100 בצד א. אבל לפעמים זה מקרה שבו אפילו החכמים מסכימים. לפעמים הגמרא עוסקת בנושא זה ולעיתים עוזבת אותה. כך שבמקרה האחרון של שיכחת השטר יכול להיות כמו החכמים שאתה משאיר את המסמך במקום שהוא נמצא בגלל שהוא המוציא מחבירו עליו הראיה
