סעדיה גאון והרמב"ם שאבו שניהם מפלוטינוס

The differences between Kant and Prichard are not as great as people [(or even Prichard himself imagined.) For Prichard the people that followed him the intuitionists and foundationalists that believe in direct awareness of physical things and direct knowledge --Kant agrees there is such things. I.e., I mean to say that Kant agrees that there is such a thing as direct knowledge. For Kant, all intuition is called Sinnlichkeit. Direct knowledge is a subset of that. Direct awareness is a subset of that. But that does not exclude non-intuitive knowledge. That non intuitive (a priori synthetic) is the category of knowledge that is not based on either sensory perception nor based on reason. Kant thought he could begin this with the twelve categories of Logic of Aristotle. Leonard Nelson and Kelley Ross believe that one needs to start with immediate non-intuitive knowledge --knowledge that one knows, but it is not based on reason nor sensory perception. With Jacob Fries this starts with implanted structures of the mind, and that is highly unsatisfactory, and yet has a grain of truth in it (which is why Leonard nelson took up that idea and changed it into axioms--starting axioms of logic that no reason can begin without, and with Kelley Ross these starting axioms are much more plausible than randomly beginning axioms because they can be tested by means of Kael Popper's falsifiability criterion. -----But this above paragraph is not the reason I wanted to start this blog entry. Rather what I wanted to say is that Kant and Prichard and Hegel are not all so different. Rather each one is dealing with a different world of Plotinus. The world of Emanation for the Good or the One is the world of the Kant Friesian School of Leonard Nelson and Kelley Ross. The world that is created from that world is the world of Logos of Hegel; and Reason all by itself can start with physical reality and come to the One (the absolute Subject). But it can do so only by an infinite progression of dialectics and triads, and so it is in fact impossible since it is an infinite regress. The world that emanates from that world is the physical universe which is the world of direct sensibility and direct knowledge of Prichard, Dr Michael Huemer and Bryan Caplan. The relevance of this is the fact that Saadia Gaon and the Rambam were both drawing from Plotinus. Even though it is known that the Rambam was mainly following Aristotle in his philosophy, even so I think that in fac he was using the approach of Plotinus to combine Plato with Aristotelian elements and principles. [a lot of the guide was to show that there is no contradiction between faith and reason which means for the Rambam that there is no contradiction between Faith in God Torah and Aristotle ] ----------------------------------סעדיה גאון והרמב"ם שאבו שניהם מפלוטינוס הבדלים בין קאנט לפרישארד אינם גדולים כפי שאנשים [(או אפילו פרישארד עצמו] דמיינו. עבור פרישארד,[ והאנשים שבאו אחריו, האינטואיציוניסטים והיסודים] המאמינים במודעות ישירה לדברים פיזיקליים, ובידע ישיר - קאנט מסכים שיש דברים כאלה. כלומר, אני מתכוון לומר שקאנט ​​מסכים שיש דבר כזה ידע ישיר. עבור קאנט, כל אינטואיציה נקראת Sinnlichkeit. ידע ישיר הוא תת-קבוצה של זה. מודעות ישירה היא תת-קבוצה של זה. אבל זה לא שולל ידע לא אינטואיטיבי. אותו ידע לא אינטואיטיבי (סינתטי אפריורי) הוא הקטגוריה של ידע שאינו מבוסס על תפיסה חושית וגם לא על היגיון. קאנט חשב שהוא יכול להתחיל זאת עם שתים עשרה הקטגוריות של הלוגיקה של אריסטו. ליאונרד נלסון וקלי רוס מאמינים שצריך להתחיל עם ידע לא אינטואיטיבי מיידי - ידע שאדם יודע, אבל הוא אינו מבוסס על היגיון, ולא על תפיסה חושית. עם ג'ייקוב פרייז זה מתחיל במבנים מושתלים של התודעה, וזה מאוד לא מספק, ובכל זאת יש בו גרעין של אמת (וזו הסיבה שליאונרד נלסון לקח את הרעיון הזה והפך אותו לאקסיומות - אקסיומות התחלה של לוגיקה שאף היגיון לא יכול להתחיל בלעדיהן, ועם קלי רוס, אקסיומות ההתחלה הללו הרבה יותר סבירות מאקסיומות שמתחילות באופן אקראי מכיוון שניתן לבחון אותן באמצעות קריטריון ההפרכה של קאל פופר. ----- אבל הפסקה לעיל אינה הסיבה שרציתי להתחיל את רשומה הזו. אלא מה שרציתי לומר הוא שקאנט, פריכארד והגל אינם שונים כל כך. אלא שכל אחד מהם מתמודד עם עולם שונה של פלוטינוס. עולם האצלה של הטוב (או של האחד) הוא עולם האסכולה הפריזיאנית של קאנט ושל ליאונרד נלסון וקלי רוס. העולם שיוצא מעולם זה הוא עולם הלוגוס של הגל; והתבונה כשלעצמה יכולה להתחיל במציאות הפיזית ולהגיע להאחד (הסובייקט המוחלט). אבל היא יכולה לעשות זאת רק על ידי התקדמות אינסופית של דיאלקטיקה ו... טריאדות, ולכן זה למעשה בלתי אפשרי מכיוון שמדובר ברגרסיה אינסופית. העולם שיוצא מעולם זה הוא היקום הפיזי שהוא עולם הרגישות הישירה והידע הישיר של פריצ'רד, ד"ר מייקל היומר ובריאן קפלן. הרלוונטיות לכך היא העובדה שסעדיה גאון והרמב"ם שאבו שניהם מפלוטינוס. למרות שידוע שהרמב"ם הלך בעיקר לפי אריסטו בפילוסופיה שלו, אני חושב שלמעשה הוא השתמש בגישתו של פלוטינוס כדי לשלב את אפלטון עם יסודות ועקרונות אריסטוטליים. [חלק ניכר מהספר, המורה, נועד להראות שאין סתירה בין אמונה לתבונה, מה שאומר עבור הרמב"ם שאין סתירה בין אמונה באלוהים תורה ולאריסטו.]