אני חושב שהעיקרון שכאן נמצא כאן היה חל רק כאשר יש שינוי רשות. אני מתכוון לומר שזהו עיקרון שמספר לנו על הזמן בו התרחש שינוי כלשהו, ​​אבל רק כאשר היה שינוי בתחום. [בלי שינוי רשות, הכלל הזה נהפך לחזקת השתא שאינו כלם לדעת שמואל ואינו כלום במקום שיש חזקת הגוף לדעת רב. קידושין דף ע’’ט.] הסיבה שאני אומר זאת היא מכיוון שלכאורה יש סתירה ברמב"ם. מצד אחד, הוא מחזיק סוטה הוא ספק. ומצד שני, הוא מחזיק כלה בבית אביה נחשבת ברשות אביה למרות שהיא גם הפכה להיות מאורסת. ושם היא נחשבת וודאית. כלומר, היא נחשבת כנמצאת ברשות אביה בוודאות, לא רק בספק. כדי להבהיר למה אני מתכוון כאן, הרשו לי להביא את הגמרא בכתובות דפים ע''ה וע''ו. כי אם אישה מאורסת גרה עם אביה עד הנישואין, ואז היא נשאת, והבעל מצא בה מום. אם היה לה מום לפני האירוסין הרמב"ם קובע שהנישואין היו טעות, ועל האב להחזיר את כספי הקידושין. כלומר, הרמב"ם קובע שזה מקרה של ודאות. אם היא קיבלה את המום לאחר האירוסין, למרות שעדיין הייתה בבית אביה, אז זה באחריות הבעל. עם זאת, הרמב"ם אומר שסוטה לא אוכלת תרומה משום שהיא בספק, ספק זונה, וגם שבעלה לא יכול לגור איתה משום שהיא בספק, ספק זונה. לכן, עבור הרמב"ם, סוטה היא ספק. אם כן, מדוע אנו אומרים (בנידה דף ג’’ע’’א) שאנו לומדים מסוטה ומשני חזקות שהמקווה שנמצאה חסרה את הנפח הנכון בהחלט אינה בסדר. הסיבה לכך היא שאנו לומדים מסוטה שיש ספק, ושני חזקות (תרתי לריעותא) הופכים אותו לוודאי. לכן, אנו לומדים שחזקת הגוף דוחפת את הזמן בו התרחש שינוי להיות מאוחר ככל האפשר, אפילו כנגד חזקת השתא שמשהו נמצא כעת כבעיה. אז מדוע במקרה של הכלה אנו אומרים שהשינוי התרחש מאוחר ככל האפשר? הרי ייתכן שהיא קיבלה את הפגם לאחר האירוסין? ודאי שלדעת הרמב"ם, עקרון "כאן נמצא וכאן היה" חל רק על מקרה שבו חל שינוי בתחום שינוי רשות, וכאשר חל שינוי בתחום, עקרון זה גובר על כל שאר החזקות, אפילו חזקת הגוף. כדי לראות בבירור מדוע הגעתי לרעיון זה ראה ר שמואל רוזובסקי, בזכרון שמואל; משנת ר' אהרן כרך כתובות פרק י''א, ורב שך בנידה דפים ב' ע''ב וג' ע''א.לאחר שכתבתי את האמור לעיל ראיתי שרב שך מביא את הרעיון הזה בעצמו [הלכות תרומות פרק ה', הלכה כ"ד] שהעיקרון כאן נמצא, וכאן היה חל רק על מקרה של שינוי תחום