There seems to be some sort of inherent difficulty in the We say the inheritors of a sacrificial animal can do exchange only if they own it. But they can not own it in its monetary value because we know the flour offering can only be brought if it is owned by one person and not two, and the inheritors can bring the flour offering that they have inherited. So we say they own the sacrifice only in so far as forgiveness of sin. This looks like the opinion ''light sacrifices are the money of Heaven.'' But the Gemara also brings the same kind of verse for the second tithe and there the inheritors can do "hilul" to have the value of the tithe settle on money, and that has to be because of a special verse that includes them, but not because they own it in terms of forgiveness of sin.
[This is a question that Rav Shach asks on the Raavad but it seems to fall on the Gemara itself.]
The only answer I can see is maasar sheni is secular while light sacrifices are the money of Heaven.
_________________________________________________________________________________
There seems to be some sort of inherent difficulty in the גמרא in זבחים ו ע''א. We say the יורשים of a בהמה המקודשת לשם קרבן can do תמורה only if they own it. But they can not own it in its monetary value because we know the מנחה can only be brought if it is owned by one person and not two, and the inheritors can bring the flour offering that they have inherited. So we say they own the קרבן only in כפרה. This looks like the opinionקדשים קלים הם ממון גבוה.'' But the גמרא also brings the same kind of verse גאול יגאל for the מעשר שני and there the יורשים can do "חילול" to have the value of the tithe settle on money, and that has to be because of a special verse המיר ימיר that includes them, but not because they own it in terms of כפרה. This is a question that רב שך asks on the ראב''ד but it seems to fall on the גמרא itself. The only answer I can see is מעשר שני is ממון הדיוט while קדשים קלים ממון גבוה.
נראה שיש איזה קושי מובנה בגמרא בזבחים ו ע''א. אנחנו אומרים שהיורשים של בהמה המקודשת לשם קרבן יכולים לעשות תמורה רק אם הם הבעלים שלה. אבל הם לא יכולים להחזיק אותו בערכו הכספי כי אנחנו יודעים שאפשר להביא את המנחה רק אם הוא בבעלותו של אדם אחד ולא שניים, והיורשים יכולים להביא את מנחת הקמח שהם ירשו. אז אנחנו אומרים שהם הבעלים של הקרבן רק בכפרה. זה נראה כמו הדעה שקדשים קלים הם ממון גבוה. אבל הגמרא מביא גם את אותו סוג של פסוק גאול יגאל עבור מעשר שני ושם היורשים יכולים לעשות חילול [כדי שערך המעשר ייקבע בכסף], וזה חייב להיות בגלל פסוק מיוחד המיר ימיר שכולל אותם, אבל לא בגלל שהם הבעלים שלו מבחינת כפרה. זו שאלה שרב שך שואל על הרב''ד, אבל נראה שהיא נופלת על הגמרא עצמו. התשובה היחידה שאני יכול לראות היא מעשר שני זה ממון הדיוט בעוד קדשים קלים ממון גבוה.
