Translate

20.3.17

Beginning of Bava Metzia

Someone sent to  two volumes of Rav Shach's Avi Ezri. One is gone. But in the one I still can read, he brings an amazing idea that the Rambam's idea of  דררא דממונא is when each one is saying a טענת ספק. He brings this from a book called אבן האזל.
Rav Shach himself uses this idea to answer some questions in laws of פקדון. but without actually seeing the arguments in  אבן האזל I can already see what the Rambam must have been thinking.
He must have seen that there are two opposing approaches to דררא דממונא in the Gemara. One is is Bava Batra that סומכוס Sumchos said his law {ממון  המוטל בספק חולקים בלי שבוע, money in doubt is divided with no oath} only in a case of דררא דממונא. The other is in the beginning  of Bava Metzia, that if Sumchos said his law in a case of דררא דממונא, then all the more so in a case that is not דררא דממונא. And I already mentioned in my little booklet on Bava Metzia that some of the Mishnas that the Gemara says are Sumchos do not seem to conform to the definition of Tosphot ספק לבית דין בלא טענותיהם.
So it is amazingly clear what the Rambam thought. He looked at the Gemara on page 100 and saw that there is an argument between two Amoraim about when Sumchos said his law. One said only when both say טענת שמא and the other opinion is even when both say טענת ברי. So the Rambam simply decided that that is the definition of דררא דממונא and that accounts for the difference between the two Gemaras in Bava Metzia and Bava Batra. That is the Gemara in the beginning of Bava Metzia is like the opinion Sumchos said his law in both cases (certainty and certainty) and the Gemara in Bava Batra is like the opinion Sumchos said his law only in the case of doubt and doubt.


The place to begin work on this would be to look at the those Mishnas that the Gemara says are Sumchos and to see how they fit with Tosphot and/or the Rambam. But I will have to leave that work for others since I have no Gemara.

I mentioned in my notes about the Maharam from Lublin conserning the fact that Tosphot's version of the Gemara in th beginning of Bava Metzia does not have דררא דממונא לזה ודררא דממונא לזה. That fact I used to help explain Tosphot on page 100b but it might help us here also to understand why Tosphot was not able to use the pshat/explanation that the Rambam uses. 



_______________________________________________________________________________

  בספר של רב שך האבי עזרי he brings an amazing idea that the  idea of the רמב''ם that דררא דממונא is when each one is saying a טענת ספק. He brings this from a book called אבן האזל.
רב שך himself uses this idea to answer some questions in laws of פקדון. but without actually seeing the arguments in  אבן האזל I can already see what the רמב''ם must have been thinking.
He must have seen the there are two opposing approaches to דררא דממונא in the גמרא. One is is בבא בתרא that סומכוס  said his law ממון  המוטל בספק חולקים בלי שבוע only in a case of דררא דממונא. The other is in the beginning  of  בבא מציעא that is סומכוס  said his law in a case of דררא דממונא then all the more so in a case that is not דררא דממונא. And I already mentioned that some of the משניות that the גמרא says are סומכוס  do not seem to conform to the definition of תוספות ספק לבית דין בלא טענותיהם.
So it is amazingly clear what the רמב''ם thought. He looked at the גמרא on page דף ק' ע''א and saw that there is an argument between two אמוראים about when סומכוס  said his law. One said only when both say טענת שמא and the other opinion is even when both say טענת ברי. So the רמב''ם simply decided that that is the definition of דררא דממונא and that accounts for the difference between the two גמרות in  בבא מציעא and בבא בתרא. That is the גמרא in the beginning of  בבא מציעא is like the opinion סומכוס  said his law in both cases (certainty and certainty) and the גמרא in בבא בתרא is like the opinion סומכוס  said his law only in the case of doubt and doubt. 
______________________


 ב''מ ק. בספר של רב שך האבי עזרי הוא מביא רעיון מדהים שהרעיון של הרמב''ם כי דררא דממונא היא כאשר כל אחד אומר טענת ספק. הוא מביא את זה מתוך ספר אבן האזל. רב שך עצמו משתמש ברעיון זה לענות על כמה שאלות בדיני פקדון. אבל מבלי לראות טיעוני האבן האזל אני כבר רואה מה רמב''ם חשב ודאי. הוא בוודאי ראה  שישנן שתי גישות מנוגדות בדררא דממונא בגמרא. אחת היא היא בבבא בתרא כי סומכוס אמר את החוק שלו ממון המוטל בספק חולקים בלי שבוע רק במקרה של דררא דממונא. השניה היא בתחילת בבא מציעא כי אם סומכוס אמר את החוק שלו במקרה של דררא דממונא, אז על אחת כמה וכמה במקרה שאינו דררא דממונא. וכבר הזכרתי שחלק של המשניות שהגמרא אומרת הן של סומכוס לא נראות עונות להגדרה של תוספות, ספק לבית דין בלא טענותיהם. אז זה ברור מה הרמב''ם חשב. הוא ראה בגמרא בעמוד דף ק' ע''א שיש ויכוח בין שני אמוראים לגבי מתי סומכוס אמר את החוק שלו. אחד אמר רק כאשר שניהם (הבעלי דין) אומרים טענת שמא ואת חוות הדעת האחרת היא גם כאשר שניהם אומרים טענת ברי. אז הרמב''ם פשוט החליט כי זו ההגדרה של דררא דממונא, וזה מסביר את ההבדלים בין שתי גמרות בבבא מציעא ובבא בתרא. זוהי הגמרא בתחילת בבא מציעא היא כדעת שסומכוס אמר את החוק שלו בשני המקרים (ודאות ודאות, ושמא ושמא) ואת הגמרא בבבא בתרא הוא כדעת שסומכוס אמר את החוק שלו רק במקרה של ספק וספק כשיטת רבא בבבא מציעא.