I have not had time to consider how to express my notion here. But just to do the best that I can right now let me say that there is something hard to understand in the Rambam in Laws of Maaser chapter 2 law 1 and 2. The thing that is hard to understand is from where does he derive the idea that the obligation of maaser depends on one's intention at the moment of smoothing the stack of grain. What I mean by this question is this: He writes when one finishes the work on the grain, if his intention was for his own use, then he is obligated in tithes from the Torah. But if his intention was to sell it. then he is obligated only by a decree. Also, the buyer is obligated from the Torah if he finishes the work himself. But if he bought the grain after the work on it was finished by the seller, then he is obligated only by a decree.
this is based on the Gemara in Bava Metzia page 88 which says that a buyer is not obligated from the Torah but only by decree.
Rabbainu Tam says if the work was finished by the seller that is when the buyer is not obligated. That is similar to the Rambam but Rabainu Tam does not mention intention.
Rav Shach brings some clarity on here. He brings the mishna [maaser I:5] that selling grain makes it obligated but if he is bringing it home then he can eat from it in a casual way until it gets to his home. so to be obligated there needs to be the finishing of the work and also getting to his home. Otherwise it is not "tevel". But that does not explain from where the Rambam derives the idea of intention.
(I am not sure if the Rambam is posek (deciding) like the simple explanation of that mishna. It might be that he explains that mishna as referring to what his intention is at the time of finishing the work, i.e. smoothing of the stack of grain. After all he does not mention that one can eat from the grain until he reaches home. For he write in laws of maaser chapter 3 law 1 that if his intention is to bring the grain to his home, he can eat from it in a casual way. It sounds like he must mean until he reaches home, but it is not clear to me why he does not say this openly.)
_____________________________________________________________
There is something hard to understand in the Rambam in הלכות מעשר פרק ב' הלכה א . The thing that is hard to understand is from where does he derive the idea that the obligation of מעשר depends on one's כוונה at the moment of smoothing the stack of grain. What I mean by this question is this: He writes when one finishes the work on the grain, if his intention was for his own use, then he is obligated in מעשר from the תורה. But if his intention was to sell it. then he is obligated only by a decree. Also, the buyer is obligated from the Torah if he finishes the work himself. But if he bought the grain after the work on it was finished by the seller, then he is obligated only by a decree. This is based on the גמרא in בבא מציעא page פ''ח which says that a buyer is not obligated from the תורה but only by decree. רבינו תם says if the work was finished by the seller that is when the buyer is not obligated. That is similar to the רמב''ם, but רבינו תם does not mention intention. רב שך brings some clarity on here. He brings the משנה מעשר פרק א' משנה ה that מוליכן לשוק makes it obligated, but if he is bringing it home, then he can eat from it in a casual way until it gets to his home. so to be obligated there needs to be the finishing of the work and also getting to his home. Otherwise it is not טבל. But that does not explain from where the רמב''ם derives the idea of intention בגמר מלאכה.
(I am not sure if the רמב''ם is פוסק like the simple explanation of that משנה. It might be that he explains that משנה as referring to what his intention is at the time of finishing the work, i.e. smoothing of the stack of grain. After all, he does not mention that one can eat from the grain until he reaches home. For he write in הלכות מעשר פרק ג הלכה א that if his intention is to bring the grain to his home, he can eat from it in a casual way. It sounds like he must mean ""until he reaches home", but it is not clear to me why he does not say this openly.)
יש משהו קשה להבין ברמב"ם בהלכות מעשר פרק ב' הלכה א'. הדבר שקשה להבין הוא מנין הוא שואב את הרעיון שחיוב מעשר תלוי בכוונה של האדם ברגע החלקת ערימת התבואה. כוונתי בשאלה זו: הוא כותב כשמסיימים את המלאכה על התבואה, אם הייתה כוונתו לאכול אותה, הרי הוא חייב במעשר מהתורה. אבל אם כוונתו הייתה למכור אותו. ואז הוא חייב רק בגזרה. וכן, הקונה חייב מהתורה אם סיים את המלאכה בעצמו. אבל אם קנה את התבואה לאחר שסיים המלאכה בו על ידי המוכר, הרי שחייב רק בגזירה. זאת על סמך הגמרא בבא מציעא דף פ''ח שאומר שקונה אינו חייב מהתורה אלא רק בגזרה. רבינו תם אומר אם הסתיימה המלאכה ע"י המוכר הרי שהקונה אינו חייב. זה דומה לרמב''ם, אבל רבינו תם לא מזכיר כוונה. רב שך מביא כאן קצת בהירות. הוא מביא את המשנה מעשר פרק א' משנה ה ''שמוליכן לשוק'' מחייב אותו, אבל אם הוא מביא אותו הביתה, אז הוא יכול לאכול ממנו בצורה סתמית עד שזה יגיע לביתו. אז כדי להיות חייב צריך להיות סיום העבודה וגם להגיע לביתו. אחרת זה לא טבל. אבל זה לא מסביר מהיכן שואב הרמב''ם את רעיון הכוונה בגמר מלאכה. אגב אני לא בטוח אם הרמב''ם פוסק כמו ההסבר הפשוט של אותה משנה. יכול להיות שהוא מסביר את המשנה הזאת כמתייחס למה שהכוונה שלו בזמן סיום העבודה, כלומר החלקה של הערימה של דגן. הרי אינו מזכיר שאפשר לאכול מהתבואה עד שיגיע הביתה. שהרי כותב בהלכות מעשר פרק ג' הלכה א' שאם כוונתו להביא את התבואה לביתו, יוכל לאכול ממנו בדרך אגבית. זה נשמע כאילו הוא בטח מתכוון ל""עד שהוא מגיע הביתה", אבל לא ברור לי למה הוא לא אומר את זה בגלוי
