נראה שיש מעט אי ודאות לגבי הרמב"ם בהלכות של הלוואות פרק כ''א, הלכה א' והלכה ו'.הרמב''ם מביא את דעת הרי"ף, ואז מביא את דעת ר' חננאל, ורב שך ורב נחום של מיר אומרים שדעה אחרונה זו היא האופן שבו הרמב"ם מתכוון לקבוע את ההלכה. זה הכל לגבי הלוואה רגילה. ההלכה המאוחרת יותר, הלכה ו', עוסקת באפותקי. בדרך חזרה מחוף הים עלה בדעתי שהגר"א והרב שך כנראה מסבירים את הרמב"ם בצורה דומה. כמה דברים ידועים לנו. אנו יודעים שרבנו חננאל מחזיק בהלכה של לווה שמוכר את כל אדמתו והמלווה מקבל את האדמה במקרה של הפרה של ההלוואה, שהלכה זו דומה (בחלקה) לזו של מי שנכנס לשדה שכנו וזורע אותה ללא רשות בבבא מציעא עמוד ק''ב. שם היורד לשדה מקבל את ההוצאות, והיבולים שהגיעו ממאמציו שייכים לקונה. אנו יודעים גם שהגר"א והרב שך מסבירים שאפוטיקי נמצאת ברשות המלווה, ושמכירת הנכס נועדה להיות זמנית בלבד. לכן זה לא יכול להיות פחות שייך למלווה מאשר מקרה שבו לא הוקצה נכס מיוחד לתשלום ההלוואה. כי גם כאשר יש אפוטוקי, המלווה יכול בכל מקרה לגבות כל שאר הנכס שהיה בבעלות הלווה. אז אני חושב שהגר"א והרב שך מתכוונים שהמלווה ישלם עבור כל ההוצאות לשיפור הנכס לקונה, וישלם עבור היבולים שהקונה שתל שהיו שווים יותר מההוצאות, ואת החלק שהיה שווה פחות מההוצאות המלווה ישלם חצי והלווה ישלם חצי