I was at the beach today and thinking about how Rav Shach explains the Gemara in Nida page 2. [The Gemara says the teaching (of the Braita) about the barrel and the teaching (of the Mishna) about the mikve disagree so that it is forced to say the teaching about the barrel is R. Shimon. And it says R Shimon is learning from Sota.  Then it says maybe R Shimon is learning from the regular case of doubt about purity. At that point Rav Shach says the difference between the first answer of the Gemara and the second is in the second answer the case of the mikve is considered a doubt. The first answer of the Gemara is thinking that the sages consider the case of the mikve is be a sure thing. So that is how the Rambam can say that the law is both like the Mishna and the braita. So the mishna in saying in the case of the mikve that both in a public domain and private that the person that went in remains in doubt. Still it is hard to see why this answers for the Rambam. If we learn from Sota then even the case of the Mikve ought to be pure in a public domain, and if we do not learn from Sota then the case of the barrel ought to be impure in a public domain.

[recently i saw a book by isar meltzer who was a teacher of rav shach and he has a very elegant answer fo the Rambam here but I have not really thought about it long enough to be able to comment ]

----------------------------------------------------------------------------------------

I was at the beach today and thinking about how רב שך explains the גמרא in נידה ב' ע''ב. [The גמרא says the teaching (of the ברייתא) about the חבית and the teaching (of the משנה) about the מקוה disagree so that it is forced to say the teaching about the חבית is ר' שמעון. And it says ר' שמעון is learning from סוטה.  Then it says maybe ר' שמעון is learning from the regular case of doubt about טומאה וטהרה. At that point רב שך says the difference between the first answer of the גמרא and the second is in the second answer the case of the מקוה is considered a doubt. The first answer of the גמרא is thinking that the חכמים  consider the case of the מקוה is be a sure thing. So that is how the רמב''ם can say that the law is both like the משנה  and the ברייתא. So the משנה in saying in the case of the מקוה that both in a רשות הרבים and רשות היחיד that the person that went in remains in doubt. Still it is hard to see why this answers for the רמב''ם. If we learn from סוטה then even the case of the מקוה ought to be pure in a רשות הרבים, and if we do not learn from סוטה then the case of the חבית ought to be impure in a רשות הרבים.

בחוף וחשבתי איך רב שך מסביר את הגמרא בנידה ב' ע''ב. [הגמרא אומר שההוראה (של הברייתא) על החבית והוראה (של המשנה) על מקוה חולקים כך שנאלץ לומר ההוראה על החבית היא ר' שמעון. וכתוב ר' שמעון לומד מסוטה. ואז כתוב שאולי ר' שמעון לומד מהמקרה של ספק לגבי טומאה וטהרה. באותה נקודה רב שך אומר שההבדל בין התשובה הראשונה של הגמרא לשניה הוא בתשובה השנייה המקרה של מקוה נחשב בספק. התשובה הראשונה של הגמרא היא לחשוב שהחכמים מחשיבים את המקרה של מקוה הוא דבר בטוח. אז כך יכול הרמב''ם לומר שהדין הוא גם כמו המשנה וגם הברייתא. אז המשנה באומרו במקרה של מקוה שגם ברשות הרבים וגם ברשות היחיד שהאדם שנכנס נשאר בספק. ובכל זאת קשה להבין מדוע זה עונה על הרמב''ם. אם נלמד מסוטה, אז אפילו המקרה של מקוה צריך להיות טהור ברשות הרבים, ואם לא נלמד מסוטה אז המקרה של החבית צריך להיות טמא ברשות הרבים