There is some kind of inherent ambiguity about a halacah in the Rambam. [נזקי ממון פרק ב] He holds if a string gets attached to  a chicken and it is walking around and breaks vessels, the owner of the chicken pays 1/2 damages. And he brings a support for this view from בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה [a hole that is rolling around in a public domain by the feet of people or animals.].
That proof seems to work against what the Rambam is saying for נזקי בור [damage caused by one digging a hole in a pubic place] are not obligated for damage to vessels. considered
If it is considered damage caused by "feet", then it would not be obligated at all in  public space.

I am being short in this above paragraph because I am not sure how to answer this. The Gemara asks what does  צד השווה in the mishna come to include. Rava says בור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה and it is learned from בור ושור. Is it possible the Rambam could hold once something is learned from צד השווה It would get the חומרא of both? In our case that would be an obligation in רשות הרבים  and also חייב על נזקי כלים?

המשנה בתרומה אומרת, המפריש מקצת תרומות ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר. ר' מאיר אומר אף מוציא ממנו תרומה על מקום אחר.


If this משנה would only be talking about מעשר it would be simple. And if it was only talking about תרומה, it would also be simple. What makes it difficult to understand is the fact that it puts both together.
Let's say we were only talking about מעשר. And instead of his separating one tenth, he separated one twentieth. And we have the principle אין ברירה. That principle says for example if two children of an idolater inherit his wealth. But one son became a גר.  If we would say יש ברירה , then he could tell the other son, "You can take the idols, and I will take the other property."  And by that it would be revealed that even at first, the idols fell to the portion of the idolatrous son and the convert could take his own portion.  But if there is not retrograde choice, then he could not do so. He would have to take an even portion with the other son, and then the idols that fall to his portion he would have to destroy.

So in our case also. If we would say יש ברירה, then it would be simple to say he simply takes another one twentieth, and the stack of grain is fixed. If אין בררה then it is clear that  the stack of grain is mixed with טבל and חולין. And there would be no physical way to fix it. But he could take another twentieth and say this twentieth is the remaining part מעשר for what ever טבל is left in the כרי
If we were only talking about תרומה, then also it would be perfectly clear. The law of the Torah is   אפילו חיטה אחת פוטרת כל הכרי
Even one grain fixes the entire stack.



אם משנה הזאת רק היתה מדברת על מעשר הכל יהיה פשוט. ואם זו רק היתה מדברת על תרומה, הכל יהיה גם פשוט. מה שמקשה עלי להבין את זו הוא העובדה שהיא מכניסה את שניהם יחד. נניח שדיברנו רק על מעשר. ובמקום שהוא היה צריך להפריד עשירית אחת, הוא הפריד אחת מעשרים. ויש לנו העיקרון אין ברירה. העיקרון הזה אומר למשל אם שני ילדים של עובד אלילים יורשים את עושרו. אבל בן אחד הפך לגר. אם היינו אומרים יש ברירה, אז הוא יכול להגיד  לבן השני, "אתה יכול לקחת את האלילים, ואני אקח את הנכס הנשאר." ועל ידי זה היה מתגלה כי גם בהתחלה, האלילים נפלו לחלק של הבן  העובד אלילים והגר יכול לקחת חלק שלו. אבל אם אין ברירה לאחור, אז הוא לא יכול לעשות זאת. הוא יצטרך לקחת חלק שווה עם הבן השני, ואז האלילים הנופלים לחלק שלו הוא יצטרך להרוס. כך גם במקרה שלנו. אם היינו אומרים יש ברירה, אז זה יהיה פשוט לומר שהוא פשוט לוקח עוד אחת מעשרים, ואת ערימת הדגן הוא מתוקנת. אם אין ברירה אז ברור כי ערימת התבואה מעורבבת עם טבל וחולין. ולא תהיה שום דרך פיזית לתקן את זו. אבל הוא יכול לקחת עוד אחת מעשרים ולומר זו האחת מעשרים  היא החלק הנותר מעשירית על  הטבל הנשאר בכרי. אם רק דיברנו על תרומה, אז גם יהיה ברור לגמרי. החוק של התורה  חיטה אחת פוטרת כל הכרי. (אפילו גרגר אחד מתקן את הערימה כולה)

Mishna in tractate Trumot

המשנה בתרומה אומרת, המפריש מקצת תרומות ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר. ר' מאיר אומר אף מוציא ממנו תרומה על מקום אחר.

The Mishna in tractate Trumot says when one separates  truma and maasar {1/10} in part, he must separate truma from it but not for another place. R. Meir says also truma for another place.


It seems to me that if this mishna would only be talking about maasar it would be simple. And if it was only talking about truma, it would also be simple. What makes it difficult to understand is the fact that it puts both together.
Let's say we were only talking about Maasar. And instead of his separating 1/10, he separated 1/20. And we have the principle אין ברירה. (No choice). [That principle says for example if two children of an idolater inherit is wealth. But one son became a convert.  If we would say יש ברירה (there is choice), then he could tell the other son you can take the idols and I will take the other property.  And by that it would be revealed that even at first, the idols fell to the portion of the idolatrous son and the convert could take his own portion. ] But if there is not retrograde choice. then he could not do so. He would have to take an even portion with the other son, and then the idols that fall to his portion he would have to destroy.

So in our case also. If we would say יש ברירה then it would be simple to say he simply takes another 1/20 and the stack of grain is fixed. If אין בררה then it is clear that  the stack of grain is mixed with טבל and חולין.
If we were only talking about Truma, then also it would be perfectly clear. The law of the Torah is  is  אפילו חיטה אחת פוטרת כל הכרי
Even one grain fixes the entire stack.

Reb Nachman's thought is often presented as Eastern Mysticism. This started with Reb Aryeh Kaplan and continues. I think the reason this is done is to try to get people whose thoughts are already influenced by Yoga and eastern religions.
However there are differences. One aspect of the difference is simply the existence of good and evil.
In Torah thought, there is evil, and one must actively avoid it.

M own feeling about all this is more or less based on Dr. Kelley Ross's essay "The Dark Side of the Tao" in which he posits a difference between religions that have a conflict between good and evil with good eventually winning--  as opposed to religions that say there is no such conflict.

My own background in the Mir Yeshiva in NY indicates to me a more Musar based approach. But my main thought here is that I must have  a blind spot in which flaws in my own thinking and world view are not apparent to me -in the same way I see people in Eastern religious though (including Reb Nachman's groups) also seem to have a blind spot.

The approach of Reb Israel Salanter [the founder of the Musar Movement] as far as I can see as to consider learning musar [books of medieval Ethics] to be the best way to come to fear of God and good character. But one thing stands out in this whole thing. It is that coming to fear of God is a goal. Perhaps the highest goal. That was at least how I understood it. To some degree you can see this in the verse: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת א' תמצא Proverbs 2. "If you seek it like money and like a treasure you search for it, then you will understand the fear of the Lord and the knowledge of God you will find." As a goal we do find the the Five books of Moses the idea of the fear of God as being the highest goal.

However to the Rambam the fear of God is reached not in the conventional way but rather by learning Physics and Metaphysics--along with Torah.

At the time I was at the Mir yeshiva I took the approach of Reb Israel Salanter quite literally. I have to say this seems to have in fact resulted in the exact kind of results that he predicted. So I can not really say if my later approach is all that much better.

What leads to right decisions? This seems to be a subject of debate. In the famous speech of Pericles it was mentioned that  discussion always precedes right action.
That is to say that there is an infinite difference between right action and wrong action. The repercussions go on and on forever. But to be able to perceive the difference before action is taken is very hard. each course of action can be argued for and against. The only way the right choice is made clear is by discussion.

If this was the only thing I had learned from Pericles' speech, that would already be enough. For I have heard of many other approaches the supposedly lead to right action and by experience -my own an others-I have found this idea of Pericles to be the best.

[This idea was also mentioned by Reb Nachman when he says that in the future people will get together and discuss their issues and by means of that, the Truth will be revealed. This is exactly what Pericles said. Discussion always precedes right action.

רמב''ם laws of הלכות ממרים פרק ב' הלכות א'-ג' . What you might note here is that for many decrees, the reason that was stated for it no longer exists.

הלכות ממרים פ''ב ה''א בית דין הגדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב''ד אחר לסתור אותו ה''ז סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.
הלכה ב' בית דין גזרו גזירה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל [ראב''ד-לא אפילו אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע''ז] ועמד אחריהם ב''ד אחר ובקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין

הלכה ג' בד''א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה כשאר דיני התורה אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסור לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול
מן הראשונים
ראב''ד עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליו שהראשונים תקנוהו וריו''ח בן זכאי בטלה אחר החרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים


It occurred to me that the ראב''ד is really saying something significant in the רמב''ם laws of הלכות ממרים פרק ב' הלכות א'-ג' . The thing that I noticed is that the רמב''ם's order goes  from most lenient to most strict. And the ראב''ד has the same thing but with the order moved two steps up.
What that means  is this. To the רמב''ם the most lenient is things learned from the שלש עשרה מידות.  For that a later court can reverse the decision even if they are just a small court. The more strict level is  decrees of the sages. For that a later court can reverse the decree if it is greater in number an wisdom. The most strict level are גזירות תקנות ומנהגים made as a סייג to Torah that have been accepted. They can never be reversed. The ראב''ד's system starts with the last thing being the most lenient. He says that that ר. יוחנן בן זכאי reversed the decree to bring the ביכורים to ירושלים and not redeem them. The next level he explains in his comments on מסכת עדויות  where it says why are the words of the דעת היחיד recorded if the הלכה goes by the רוב? Because if a later court sees the words of the minority and agrees with them then it can change the decision if it is greater is number and wisdom.
The ראב''ד there says the later court would not reverse the decree unless the minority opinion was recorded. It comes out then that the later court can go against that majority because it is  a greater majority than the original court that ruled against the minority opinion.

Then the most strict is what is to the רמב''ם the middle level. That is decrees. There the ראב''ד says if it is נתפשט Then it can never be nullified.
Now you could say the ראב''ד is not disagreeing with the רמב''ם's division. But there is good reason to think that the ראב''ד is making the difference between 'הלכה ב and 'הלכה ג to be dependent on whether the decree has been accepted, not whether it is a fence to the Torah. You could argue this point  but for the time being let's just say that that is how the לחם משנה and רב שך both understand the ראב''ד.  That means that the ראב''ד is being strict in 'הלכה ב because as he says the decree was accepted in all Israel. That is why even a later court can not change the decree. And that means that in הלכה ג' where the ראב''ד is the most lenient that is because the decree was no longer accepted.  I mean to say that certainly the decree was once accepted. But when ר. יוחנן בן זכאי came around an the Temple had been destroyed it no longer was the custom to bring first fruits to Jerusalem. So he nullified the decree though he was smaller in wisdom and in number.
Not only that but it would seem like the רמב''ם would have to agree that once the decree was no longer accepted,  it was no longer in force.  For to the רמב''ם how was it possible for ה to nullify a decree when he was smaller in wisdom and number? It was not a case of the 13 principles which is the only case the רמב''ם would have allowed such a thing.


That means that the ראב''ד and perhaps the רמב''ם also are thinking that decrees have force only in so far as they are accepted throughout all Israel. Once they are ignored they no longer have validity because the whole reason for their existence is gone.

So what comes out from all this is significant. That is that the ראב''ד is thinking slightly different from תוספות. What תוספות holds is numerous places is that if the reason for  a decree is nullified the decree itself is nullified. This is like רבה in ביצה page ה' ע''א. What you see from the ראב''ד is that what is determinant is if the decree is presently accepted throughout  all Israel. Not if it once was accepted.  ר. יוחנן בן זכאי certainly did not reverse a decree that had never been accepted.  Or which was based on the 13 principles. Rather it was a decree that had once been accepted  and then was ignored Thus ר. יוחנן בן זכאי could nullify it even though he was smaller in number and wisdom.



ברמב"ם  הלכות ממרים פרק ב 'הלכות א' - ג'. הסדר של הרמב"ם הולך מן הקל ביותר לחמור ביותר. וגם לראב''ד יש את אותו הדבר אבל עם סדר שני צעדים למעלה. מה זה אומר בעברית פשוטה זה. הקל ביותר לרמב''ם הוא דברים הנלמדים מן שלש עשרה מידות. כי בית משפט מאוחר יותר יכול להפוך את ההחלטה גם אם הם רק בית משפט קטן. הרמה החמורה יותר היא גזירות החכמים. כי בית משפט מאוחר יותר יכול להפוך את הצו אם הוא גדול במספר חוכמה. הרמה החמורה ביותר היא גזירות ותקנות  שנעשו סייג לתורה שהתקבלו. לעולם לא ניתן לבטלן. המערכת של ראב''ד מתחילה כשהדבר האחרון הוא הקל ביותר. הוא אומר כי ר' יוחנן בן זכאי ביטל את התקנה להביא את הביכורים לירושלים ולא לגאול אותם. הרמה הבאה הוא מסביר בהערותיו על מסכת עדויות. המשנה שם אומרת מדוע דבריו של היחיד נרשמים אם הלכה הולך על לפי הרוב? הסיבה היא שאם בית משפט מאוחר יותר יראה את דברי המיעוט ומסכים איתם, אז הוא יכול לשנות את ההחלטה אם הוא גדול יותר הוא במספר וחוכמה. הראב"ד אומר שבית המשפט המאוחר לא יבטל דברי הראשונים, אלא אם כן נרשמים חוות דעת המיעוט. אז יוצא כי בית המשפט המאוחר יכול ללכת נגד הרוב הזה, כי הוא רוב גדול יותר מהבית המשפט המקורי שפסק נגד דעת המיעוט. זה בדבר שנלמד ע''י הי''ג מידות. אז החמור ביותר לראב''ד הוא מה שהוא לרמב''ם את הרמת הביניים. זה גזירות. שם אומר הראב''ד אם התקנה נתפשטה, אז לעולם לא תבוטל.  יש סיבה טובה לומר שהראב''ד עושה את ההבדל בין הלכה ב' והלכה ג' להיות תלוי אם הגזירה התקבלה, לא אם זה גדר (סייג) לתורה. אתה יכול להתווכח על הנקודה הזאת, אבל בינתיים נניח שזה נכון שכך רב שך והלחם משנה מבינים את הראב''ד. זה אומר כי ראב''ד הוא מחמיר בהלכה ב' כי כפי מה שהוא אומר הגזירה התקבלה בכל ישראל. לכן אפילו בית משפט מאוחר יותר לא יכול לשנות את הגזירה. ופירוש הדבר כי הלכה ג'  שלראב''ד היא הקלה ביותר היא תקנה שכבר לא מקובלת. אני מתכוון לומר כי בהחלט התקנה היתה פעם מקובלת. אך כאשר ר. יוחנן בן זכאי בא אחר שבית המקדש נהרס זה כבר לא היה מנהג להביא את הפירות הראשונים לירושלים. אז הוא ביטלה למרות שהוא היה קטן יותר בחוכמה ומספר. לא רק זה, אלא שנראה  שהרמב"ם יצטרך להסכים כי לאחר שהגזירה לא מתקבלת עוד, היא כבר לא תהיה בתוקף. עבור לרמב"ם כיצד היה ר' יוחנן בן זכאי יכול לבטל תקנה כאשר היה קטן יותר מן הראשונים בחוכמה ומספר? זה לא היה מקרה של שלש עשרה עקרונות וזה המקרה היחיד שהרמב"ם היה מאפשר דבר כזה. משמעות הדבר היא שגם הראב''ד ואולי הרמב"ם מחזיקים שגם לתקנות יש כוח רק במידה שהן מקובלות על כל ישראל. ברגע שישראל התעלמו מהן אין להן עוד תוקף כי כל הסיבה לקיומן נעלמה. הראב''ד מחזיק קצת שונה מתוספות. מה שתוספות  מחזיק במקומות רבים הוא שאם את הסיבה לתקנה בוטלת אז התקנה עצמה היא בטלה. זה כמו רבה בביצה דף ה" ע''א. מה שאתה רואה מהראב''ד הוא שמה שקובע הוא אם הגזירה מקובלת כיום על כל ישראל. לא אם היא היתה מקובלת פעם. ר יוחנן בן זכאי בהחלט לא ביטל תקנה שלא היתה אף פעם מקובלת. או שהיה מבוסס על שלש עשרה העקרונות.  זאת היתה זה תקנה שהיתה פעם מקובלת ולאחר מכן התעלמה. כך שר. יוחנן בן זכאי היה יכול לבטלה  למרות שהוא היה קטן יותר במספר חוכמה

What you might note here is that for many decrees, the reason that was stated for it no longer exists.
Plus many decrees are no longer accepted by most people. The list includes almost everything that is a decree. Add to that that there is an argument [in the commentary on Pirkei Avot by an Amora printed in every Vilna Shas] whether there is any authority in the first place to make a decree it comes out that most decrees there is no reason to keep. Rather one simply learn and keep Torah.

Some decrees in fact the Gemara does not say the reason for but Rishonim do like Mukze. In any case Mukze in itself has reasons to be lenient about since the law is like R. Shimon that the only kind of muktze is what is specifically put away not to use like drying figs on a roof.