Rambam in Laws of Things that are Forbidden to bring upon the Altar chapter 3 law 10 . In chapter three, the Rambam brings the statement of R. Oshiya that if one sanctifies a traifa [animal with an internal defect that would cause it to die within a year], the sanctification is not valid at all. It is as if he sanctified wood or stones. He must sell the animal and bring that money to the temple to bring sacrifices on the altar, for it is not like an animal with an external defect. In chapter 2 law 10, he says one who brings a sacrifice and it is found to be traif, it is not redeemed, but is sent to pasture until it dies on its own. Clearly, the first case is when he sanctified an animal that he knew is traif. It is not like an animal with either a passing external defect or a permanent defect. The law in that case is if it has a permanent external defect then it is redeemed and the proceeds go the Temple. Before it is redeemed it cannot be sheared or used for plowing. But in a case when became traif came before it was sanctified, the sanctification is not valid except in so far as the proceeds of the sale go to the altar. The Raavad asks in chapter 3 law what is the difference between the case of one who sanctified a traif and one who sanctified a baal mum? Both are sold and the proceeds go to the Temple. Because of this some achronim say when the Rambam wrote, "It is not like an animal with an external defect," he means a non-permanent one in which case it goes to pasture until it gets permanent one and then is redeemed. However, it appears to me that there is a difference between being sold and being redeemed. In being redeemed, the cohen needs to evaluate the value of the animal before it is sold, and it can only be sold for that much. I think in the case of one who sanctified a traifa, that it is totally hulin, but the money of the sale goes to buy sacrifices. It is as if he had made an oath to bring sacrifices. The money is not sanctified at all, nor the animal that is sold to bring get that money. I might mention that Rav Shach sides with the Raavad. He says if he says this animal is a karban then it is nothing, but if he said it is for the altar then it is like a permanent defect. Rav Isar Meltzer writes that in the case of one who sanctified a traifa, it is unlike the case of a permanent defect because one who sanctifies an animal with a permanent defect, it can be sheared and used for work after it is redeemed, while in our case it can be sheared even before it is sold I think there is a middle category between total hulin and an animal that has sanctification of monetary value. Such a middle category is something that you have to sell and bring the money as a karban even though it does not have sanctification of monetary value. [e.g., a person says on a male goat "This is for a sin offering," it has no holiness, not of body nor of monetary value but is sold in order to buy a female goat tobring as a sin offering.] However, there is a possible refutation of this idea because in the Gemara Temura 17b the gemara brings a refutation of Shmuel from a braita that says in the case of one who sanctified a traifa, it does not need a permanent defect to be redeemed. There the language is to be redeemed, not to be sold. However, the Rambam uses the language to be sold and furthermore he writes that it is not like an animal with a defect. He does not say it is not like an animal with a temporary defect. It is possible that the Rambam understands the law of R, Oshiya that the animal has no category of holiness at all. However the stronges argument that the Rambam means that the traifa has holines of monetary value is he awrite one who sanctifie a traifa it is as if he asanctified wood or stones, and in fact if one say s about wood or stones these are for a in offering they get holiness of monetay value wood ____ רמב''ם in איסורי המזבח פרק ג' ה''י . The רמב''ם brings the statement of ר' אושעיא that if one sanctifies a טריפה [animal with an internal defect that would cause it to die within a year], the הקדשה is not valid at all. It is as if he sanctified wood or stones. He must sell the animal and bring that money to the temple to bring sacrifices on the altar, for it is not like an animal with an מום. In פרק ב' ה''י, he says one who brings a קרבן and it is found to be טריף, it is not נפדה, but is sent to pasture until it dies on its own. Clearly, the first case is when he sanctified an animal that he knew is טריף. It is not like an animal with either a מום עובר or a מום קבוע. The law in that case is if it has a מום קבוע then it is נפדה and the כסף go the Temple. Before it is נפדה it cannot be sheared or used for plowing. But in a case when became טריפה came before it was sanctified, the sanctification is not valid except in so far as the proceeds of the sale go to the altar. The Raavad asks in פרק ג' ה''י what is the difference between the case of one who sanctified a טריף and one who sanctified a בעל מום? Both are sold and the proceeds go to the Temple. Because of this some אחרונים say when the רמב''ם wrote, "It is not like an animal with an מום," he means a מום עובר one in which case it goes to pasture until it gets permanent one and then is redeemed. However, it appears to me that there is a difference between being sold and being נפדה. In being redeemed, the כהן needs to evaluate the value of the animal before it is sold, and it can only be sold for that much. I think in the case of one who sanctified a טריפה, that it is totally חולין, but the money of the sale goes to buy sacrifices. It is as if he had made an oath to bring sacrifices. The money is not sanctified at all, nor the animal that is sold to bring get that money. I might mention that רב שך sides with the ראב''ד. He says if he says this animal is a קרבן then it is nothing, but if he said it is for the altar then it is like a מום קבוע. רב איסק מלצר writes that in the case of one who sanctified a טריפה, it is unlike the case of a permanent defect because one who sanctifies an animal with a permanent defect, it can be sheared and used for work after it is redeemed while in our case it can be sheared even before it is sold I think there is a middle category between total חולין and an animal that has קדושת דמים. Such a middle category is something that you have to sell and bring the money as a קרבן even though it does not have קדושת דמים. [e.g., a person says on a male goat "This is for a חאטת," it has no holiness, not of body nor of קדושת דמים but is sold in order to buy a female goat to bring as a חאטת.] However, there is a possible refutation of this idea because in the גמרא תמורה י''ז ע''ב the גמרא brings a refutation of שמואל from a ברייתא that says in the case of one who sanctified aטריפה, it does not need a מום קבוע to be redeemed. There the language is to be נפדה, not to be sold. However, the רמב''ם uses the language to be sold and furthermore he writes that it is not like an animal מום. He does not say it is not like an animal with a מום עובר. It is possible that the רמב''ם understands the law of ר' אושיעא that the animal has no category of holiness at all. However the strongest argument that the רמב''ם means that the טריפה has קדושת דמים is he writes “one who sanctifies a טריפה it is as if he sanctified wood or stones,” and in fact if one says about wood or stones these are for a חאטת they get holiness of monetary value רמב''ם באיסורי המזבח פרק ג' ה''י . הרמב''ם מביא את דברי ר' אושעיא שאם מקדשים טריפה [בהמה עם מום פנימי שיגרום למותה תוך שנה], אין הקדשה תקפה כלל, וכאילו הוא קידש עצים או אבנים. הוא חייב למכור את הבהמה ולהביא את הכסף הזה למקדש כדי להביא קרבנות על המזבח, כי אין זה דומה לבהמה עם מום. בפרק ב' ה''י אומר המביא קרבן ונמצא טריף, אינו נפדה, אלא נשלח למרעה עד שמת מעצמו. ברור שהמקרה הראשון הוא כאשר הוא קידש בהמה שידע שהיא טריף. זה לא כמו בהמה עם מום עובר או מום קבוע. הדין במקרה כזה הוא שאם יש לו מום קבוע אז זה נפדה והכסף ללכת למקדש. לפני שהוא נפדה אי אפשר לגזור או להשתמש בו לחריש. אבל במקרה שנעשה טריפה בא לפני שנתקדשה, אין ההקדיש תקף, אלא במידה שתמורת המכירה עולה למזבח. הראב"ד שואל בפרק ג' ה''י מה ההבדל בין מי שהקדיש טריף למי שהקדיש בעל מום? שניהם נמכרים והרווחים הולכים לבית המקדש. משום כך אומרים אחרונים כשכתב הרמב''ם "אינו דומה לבהמה עם מום", כוונתו למום עובר, שאז היא הולכת למרעה עד שהיא מקבלת מום קבוע ואז נפדה. עם זאת, נראה לי שיש הבדל בין להימכר לבין להיות נפדה. בפדיון צריך הכהן להעריך את שווי הבהמה לפני מכירתה, וניתן למכור אותה רק בסכום כזה. אני חושב שבמקרה של מי שקידש טריפה, שזה לגמרי חולין, אבל הכסף של המכירה הולך לקנות קרבנות. זה כאילו נדר שבועה להביא קרבנות. הכסף אינו מקודש כלל. אני יכול להזכיר שרב שך מצדד כראב''ד. הוא אומר שאם הוא אומר שהבהמה הזו קרבן אז זה לא כלום, אבל אם הוא אמר שהיא למזבח אז זה כמו מצב של מום קבוע. רב איסר מלצר כותב שבמקרה של מי שקידש טריפה, אין זה דומה לפגם קבוע כי מי שמקדש בהמה עם מום קבוע, ניתן לגזור ולהשתמש לעבודה לאחר שנפדה, אבל במקרה שלנו ניתן לגזור אותה עוד לפני שהיא נמכרת. אני חושב שיש קטגוריית ביניים בין חולין טוטאלית לבין חיה שיש לה קדושת דמים. קטגוריה אמצעית כזו היא משהו שצריך למכור ולהביא את הכסף כקרבן למרות שאין בה קדושת דמים. [למשל, אדם אומר על עז "זה לחטאת", אין לו קדושה, לא של גוף ולא של קדושת דמים אלא נמכר כדי לקנות עז נקבה להביא כחטאת.] אולם ישנה הפרכה לרעיון זה משום שבגמרא תמורה י''ז ע''ב מביא הגמרא הפרכת שמואל מברייתא שאומר במקרה של מי שהקדיש טריפה, אינו צריך מום קבוע להיות נפדה. שם השפה להיות נפדה, לא להימכר. אולם הרמב''ם משתמש בלשון למכירה, ועוד הוא כותב שזה לא כמו בהמה עם מום. הוא לא אומר שזה לא כמו בהמה עם מום עובר. יתכן שהרמב''ם מבין את דין של ר' אושעיא שלבהמה אין כלל קטגוריית קדושה. אולם הטיעון החזק ביותר שהרמב''ם מתכוון לכך שלטריפה יש קדושת דמים הוא כותב "מי שמקדיש טריפה כאילו הקדיש עצים או אבנים", ולמעשה אם אומרים על עצים או אבנים "אלו הם בשביל חטאת" הם מקבלים קדושת דמים