I am open to suggestions here if anyone has an idea of how to answer this question on the Rambam. If you think you will be able to open up the book of Reb Chaim Soloveitchik and understand his answer on this then be my guest. Please enlighten me! [I see when I wrote this in Hebrew I thought the word for land is masculine which I think was a mistake.]

Leviticus chapter 25 verse 33

"The house shall go out in the jubilee."

Introduction. According to the Rambam, when a serf(מקבל) (a serf here is not a slave. He enters a voluntary agreement to wok and property and take some exact percentage of what grows) leaves his field at the end of his period and a buyer of a field when he returns it in the jubilee year, both keep the improvement (שבח,) [the amount which grew on the field not by itself, but from his efforts]. But if this is the case, then how can the Talmud (in Bava Metzia page 109a) ask why do we not learn serfdom from jubilee?
We do! It is the same law!

Frankly, I have no idea of how Reb Chaim Soloveitchik answers this problem in the Rambam [Maimonides] and I have no idea how to answer it myself. But I have one observation that I think might be useful in finding a solution. [Later sometime after I wrote this blog, I looked at the commentary of the Geon from Vilna(הגר''א) Eliyahu from Vilnius and he answers this question simply and powerfully.]
The thing I noticed about this law is that Maimonides does not mention anything about the sums of money the serf or the buyer put into the field. This is very strange because this is the first thing that you usually deal with in the case of a loaner and a borrower as in Bava Metzia 15b.

I know Reb Chaim has a whole different approach in his Chidushei HaRambam but I do not see how he answers this question; or how his approach could help us in any way.
I am getting so obsessed with this problem that I did not even do my regular math study today. I have been going through all the different possibilities that I can think of and nothing seems to work.

Incidentally, there is nothing in the Talmud itself that makes this difficult. It is just the way the Rambam understands the case of a serf and a buyer that makes this difficult. If we would have just the Talmud then it would read thus: Rava  says, a serf does not get the extra growth of  trees [when he decides to terminate his contract]. The Talmud asks on Rava : But in Jubilee the law is that the buyer keeps all extra growth besides the field itself.

(k) Answer (Abaye on behalf of Rava): Jubilee is different, for the Torah said "V'Yatza Mimkar Bayis" - the sale goes back, the improvements do not go back. [The Torah says that in Jubilee the house goes back--not the improvements]
(l) Question: We should learn from Jubilee to a renter!

I am open to suggestions here if anyone has an idea of how to answer this question on the Rambam. If you think you will be able to open up the book of Reb Chaim Soloveitchik and understand his answer on this then be my guest. Please enlighten me!

 ב''מ קט. הקדמה. נראה לי שהרמב''ם היה אומר שאף על פי שהדין של קבלנות והדין של יובל שווים לגבי הוצאה ושבח, הם שונים לגבי שבח שקמה. לגבי שבח שקמה, קודם שבע שנים המקבל אינו מקבל כלום אפילו אם עבד עליו. ואחרי שבע שנים הוא מקבל את הכל -גם השקמה בעצמה- אפילו אם לא עבד עליו (רק שעבד על השדה בכלל). ועל הדין הפרטי הזה הגמרא שואלת, "אולי נלמד קבלנות מיובל?" עכשיו נכנס ליותר פרטים. המשנה אומרת שהמקבל אינו מקבל את השקמה אם לא עבד על השדה שבע שנים. רבא אמר גם אינו מקבל שבח שקמה. והגמרא שואלת על זה מיובל איפה שאנחנו אומרים "שמין"- זאת אומרת שהלוקח מקבל מה שהשדה הצמיח. ופה הגמרא מתרצת שיובל שונה בגלל גזירת הכתוב "ממכר בית" חוזר, ולא שבח. ואז היא שואלת "אולי נלמד קבלנות מיובל?" והיא מתרצת שיובל שונה בגלל עוד סיבה, - הקרקע קנוי ללוקח. מצד עצמה הגמרא ברורה. הלוקח מקבל את מה שהצמיח השדה, ולא המקבל. מה החילוק? והיא מתרצת שהחילוק הוא שיש פסוק. אבל לדעת הרמב''ם, שני הדינים שווים. המקבל והלוקח מקבלים את מה שגדל בגלל העבודה שלהם, ולא את מה שגדל ממילא. רב חיים הלוי שואל את הקושיא הזאת,  אבל לא הבנתי את תירוצו. לי נראה שהרמב''ם היה יכול לתרץ את זאת כך: כשהגמרא שואלת אולי נלמד קבלנות מיובל, הגמרא אינה מכוונת לכל מיני שבח, אלא דווקא לשבח אילנות. בשבח אילנות אפילו את מה גדל מחמת עבודתו המקבל אינו מקבל, והלוקח כן מקבל. ועל הפרט הזה הגמרא שואלת את קושייתה

אבל מלשון הרמב''ם אינו משמע כן. הרמב''ם כתב לגבי שבח שיקמה שאם המקבל לא עבד עליו, הוא לא מקבל אותו. בתחלה חשבתי שאולי רק אחרי התירוץ של הגמרא שהלוקח קנה את הקרקע [לא כמו שהגמרא חשב בתחלה שהוא כמו שוכר] אז הגמרא השווה את דין הלוקח עם דין המקבל בגלל שגזירת הכתוב משווה אותם. אבל יש קושיא על התירוץ הזה בגלל שכל קושיית הגמרא נבנית על בסיס ששמין ללוקח, ולא למקבל. זאת אומרת, גם בתחלה וגם בסוף הגמרא אוחזת את השיטה שדינם שונה.
בתחלה היה נראה לי שאי אפשר לתרץ את הקושיא הזאת בגלל שכל כיוון הגמרא הוא כנגד הרעיון שדינם שווה. הגמרא מתחילה עם המושג שיובל וקבלנות הם שונים, והיא שואלת "למה יהיו שונים?" והיא מתרצת את זה: הם שונים בגלל שיש פסוק. אבל עדיין היא לא יכולה להסתפק עם זה. ואז היא מוצאת עוד סיבה שיהיו שונים. ואחר כל זה, איך אפשר לומר שהם שווים? התירוץ לזאת היא מוכלת בשתי מילים של הגר''א. הוא כתב שהמילה "אילנות" ברמב''ם (שכירות פרק ח' הלכה י') היא טעות סופר. וצריך לומר רק "שבח", ולא "שבח אילנות". זאת אומרת שלגבי שבח בכלל הדין של יובל וקבלנות הם שווים כמו שכתב הרמב''ם.  אבל מה שקשה לגמרא היא הדין של שבח אילנות ששם אין דינם שווה. לגבי יובל שבח אילנות שווה לשבח רגיל. [אם הוא עבד עליו הוא מקבל אותו-ואם לא,לא.] אבל לגבי קבלנות, אפילו אם המקבל עבד על שבח אילנות, הוא אינו מקבל אותו. ואז גמרא משתדלת למצוא סיבה שיובל וקבלנות יהיו שונים.