אני תוהה מדוע הרמב"ם פסק דין כמו "הייתי אומר", במקום מסקנת הגמרא בקידושין דף כ''ח. התשובה שחשבתי עליה היא שאולי מסקנת הגמרא הולכת כמו רב יוסף שקובע שצריך להעריך חפץ לפני שניתן להשתמש בו כבעל ערך כספי (שווה כסף). [אני מתייחס כאן לרב יוסף בקידושין דף ח']. הוא סבור שאם מתחתן עם אישה עם בד משי, יש להעריך אותו מראש. הוא לומד זאת מברייתא שמלמדת שעבד עברי ניתן לרכוש או על ידי כסף או משהי שווה כסף, אבל לא על ידי כלים או תבואה. אבל למה לא כלים או תבואה אם אחרי הכל, גם להם יש ערך כספי? אז, רב יוסף אומר שהסיבה שכלים אינם תקפים היא שערכם עדיין לא הוערך. אבל אז הבנתי שרב יוסף מתייחס רק לשימוש במשהו שהוא שווה כסף, ולא זה שמשתמשים בו בחליפין. רק בעמוד כ''ח אומר רב יהודה שמה שמשתמשים בו בחליפין, צריך להיערך מראש. אבל מכיוון שזה לא החוק, לכן הרמב"ם החליט ללכת עם ה"יכולתי לומר" (השערה שנדחתה) לפחות באופן שבו הגמרא מבינה את המשנה לפי רב נחמן. כדי להבהיר זאת, הרשו לי להביא את המשנה והגמרא. המשנה אומרת כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. הגמרא אומרת זה, אולי חשבתי, מתייחס למטבע. אבל אנחנו יודעים שלא ניתן להשתמש במטבעות בהחלפה. רב יהודה ענה, "זה אומר, מה שמשתמשים בו בהחלפה צריך להיבחן כמה הוא שווה." הגמרא שואלת אז מדוע ה"הייתי אומר" הייתה אפשרות בת קיימא מלכתחילה? תשובה: זה היה אומר שניתן להשתמש במטבע בהחלפה, וגם ניתן להשתמש בפירות בהחלפה. אבל רב נחמן קבע שפירות לא יכולים לשמש בהחלפה, ולכן הגמרא מסיקה שהמשמעות היא שאם מישהו מוכר שור במאה, ולאחר מכן המוכר מגלה שלקונה יש פרה בשווי אותו מחיר, המוכר יכול לומר, "תן לי את הפרה במקום מזומן." ורק על ידי אמירה זו, הרכישה הושלמה. בכל מקרה, קשה להבין את הגמרא הזו, שכן היא אומרת שהגישה האחרונה שבה מישהו שמכר את השור אומר "שמור את המאה שאתה חייב לי" ותן לי את הפרה שלך במקומם, הדין הזה הוא כמו ר' יוחנן שסובר שמהתורה כסף גורם לעסקה כספית להיות תקפה. אני לא מבין מה עצם האמירה "שמור את הכסף ותן לי את הפרה" קשורה לדין התורה שהחלפת מטבע, לא משיכת החפץ שנקנה, גורמת למכירה להיות תקפה. במקרה שלנו, אף אחד מעולם לא משך מטבע כלשהו