הגמרא בבבא קמא דפים י''ז וי''ח

הגמרא בבבא קמא דפים י''ז וי''ח מביאה תוספתא שברור שאם תרנגולת לועסת בחוט המחזיק דלי, והחוט נקטע, והדלי נופל ונשבר, משלם בעל העוף חצי נזק על החוט והדלי משום שהוא חריג. אולם אם היה על החוט בצק, יהיה זה נזק מלא לחוט, והשאלה על הדלי נותרת בספק. לרבא הייתה שאלה אם אתה הולך לפי ההתחלה או הסוף? וכך, אם הדלי יהיה נזק מלא, זה יראה שאתה הולך לפי הכוח הראשון המקורי. [השאלה הייתה אם בהמה דורכת על כלי, והוא מתגלגל ונשבר על אבן. זה נזק מלא או חצי? האם אתה הולך לפי הסיבה המקורי או הסיבה השנייה? אם אתה הולך לפי הגורם הראשון, זה נזק מלא, אבל אם אתה הולך עם הגורם השני, זה חצי נזק. אבל הסיבה המקורי בגורם הזה אינה יוצאת דופן. כי אם זה יהיה חריג, זה יהיה חצי נזק.] אנחנו לא חושבים שרבא היה שואל שאלה שהיתה לה תשובה פשוטה. לכן הגמרא אומרת שהמקרה של התוספתא הוא שהעוף דוחף את הדלי עד שהוא נופל נשבר, ואז זה גורם ישיר לנזק ולכן משלם נזק מלא, ועדיין אין לנו תשובה לרבא. אולם הגמרא מביא גם הוכחה מרבה [לא רבא] שאנחנו כן הולכים כפי תחילת הנזק, ולא הגורם המשני, ולכן זה יהיה נזק מלא. הרמב''ם החליט כמו רבה שאנחנו הולכים לפי תחילת הנזק. הבעיה שאני רואה כאן היא איך הרמב''ם כתב את הלכה זו, לא נראה מתאם עם הגמרא. כותב הרמב''ם, נזקי ממון פ''ב הי''ד. היו מחטטין בחבל ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם, והוא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, ואם היה על החבל אוכל ובעת אכילתן, פסקוהו משלם גם על החבל נזק שלם. היינו לועסים תרנגולות בחוט, ונקטעה, ונשבר הדלי, משלמים נזק מלא על הדלי, וזהו אם התגלגל בגללן עד שנפל ונשבר. ואם היה על החוט קמח או בצק, משלם נזק מלא גם על החוט. מכאן נראה שהוא משלם נזק מלא על הדלי למרות שלא היה בצק על החוט. אבל כנראהזה לא יכול להיות כך כפי שאנו רואים בגמרא שם אותו מצב מובא בגלוי, ונאמר שזהו חצי נזק. רק אם היה בצק על החוט, זה יהיה נזק מלא גם לדלי, כיון שלא יוצא דופן שעוף לועס בחוט שעליו בצק. והרמב''ם ותוספות שניהם אומרים במקרה של כח כחו, שאין חייבים כלל כמו שמביא הגר"א בהערתו על גמרא זה. אם כן, הדין ברור שאם העוף לעס את החוט ונשבר והדלי נופל ונשבר, אין זה חייב בנזיקין כלל. אז, אתה חייב לקרוא לתוך ההלכה הזו את הרעיון שהעוף דחף את הדלי עד שהוא נשבר אפשרות נוספת היא שהרמב''ם אוחז כמו הרא''ש שכוח כוחו מחוייב לשלם נזק מלא בענייננו של העוף והדלי. יכול להיות שבמקרה של הכלב עם הכיכר, שהרמבב''ם לא חושב שזה כוח כוחו אלא מעשה חריג ולכן החוק שונה. זה אומר שהדרך הפשוטה לקרוא את החוק הזה ברמב''ם יכול להיות הכוונה האמיתית. אבל אז למה שהכלב עם הכיכר עם פחם בפנים לא יהיה חייב על הערימה לדעת הרמב''ם? יש אולי אפשרות שזה מעשה חריג (שינוי). אדם שמדליק מדורה הוא רגיל, אבל כלב הוא יוצא דופן. וכלב עם כיכר היא עוד דרגה אחת של הפרדה. אבל אז זה יהיה יוצא דופן מדרגה שנייה. אבל למה שזה ישנה משהו? חלוקי נחל (צרורות) הם מחויבים לא בגלל שזה יוצא דופן. אבל אז למה שהכלב עם הכיכר עם פחם בפנים לא יהיה חייב? יש אולי אפשרות שזה מעשה חריג. אדם שמדליק מדורה הוא רגיל, אבל כלב הוא יוצא דופן. וכלב עם כיכר היא עוד דרגה אחת של הפרדה. אבל אז זה יהיה יוצא דופן מדרגה שנייה. אבל למה שזה ישנה משהו? צרורות הם מחויבים לא בגלל שהם יוצאי דופן. אני חושב שהרמב''ם במקרה של הדלי עם העוף הולך כמו הרא''ש (רבינו אשר) שכוח הכוח חייב נזק מלא, אבל מקרה הכיכר אינו כח כחו, אלא הרמב''ם אומר שר' יוחנן וריש לקיש מתווכחים על סיבת שאש חייב, אבל לא על חוק המשנה. לר' יוחנן, הכלב הניח את הכיכר עם הפחם על הערימה ,ולכן הוא חייב בחצי נזק; וריש לקיש אומר אם הכלב לא הניח אותו אלא נשא אותו לאורך הערימה, האחריות רק על שביל הכיכר, אבל לא על כל הערימה, כי זה כבר רחוק מדי מבעל הכלב