za95 A Minor midi file za95 A minor nwc file

בבא קמא ו' ע''א ארצה כאן להסביר שאלה שרב שך בניזקי ממון פרק א' הלכה ח' שואל על הרא''ש. הגמרא אומר אבנו סכינו או משאו שמי שהוא משאיר על הגג ונפלו ברוח מצויה חייב משום בור ואש. הרא'ש מביא יש מפרשים שאדם אחראי רק למה שאחראי אם הנזק היה משהו שיהיה אחראי אם הוא נגרם על ידי שניהם, אש וגם בור, לא זה או זה. הרא"ש חולק ואומר שעיקר לימוד היא מבור. רב שך שואל על כך מהעובדה שאבנו סכינו או משאו אחראים אם הם שוברים כלים. (בור פטור על כלים.) בהתחלה נראה לי שרב שך, ניסה להביא הוכחה להיש המפרשים. אבל אז עלה בדעתי שרב שך מציע דעה שלישית. דעה זו של רב שך היא אדם אחראי במקרה של אבנו סכינו או משאו (או בכל המקרים) הנלמדים משני גורמים שאדם אחראי לכל החובות שעלולות להיגרם לאחד או לשני או לשניהם. כלומר, אדם אחראי במקרה של איחוד, לא רק במקרה של הצטלבות. ואדם אחראי לא רק על מה שהוא היה אחראי עבור בור, אלא גם על מה שחייב גם בגלל אש לחוד כמו כלים. וגם הוא חייב על טמון שפטור משום אש אבל חייב משום בור

Bava Kama page 6A I would like here to explain a question that Rav Shach [in laws of damages chapter 1 halacha 8] asks on the Rosh. This question bothered me for a few weeks until I understood what the point if the question is. The Gemara says a burden or stone one leaves on a roof and they fall in a common wind is liable because of pit and fire. The Rosh brings “some explain” that one is only liable for what one would be liable if the damage was something that would be liable if caused by both fire and pit, not one or the other. the Rosh disagrees and says that the main derivation is from pit. Rav Shach asks on this from the fact that the stone knife or burden are liable because if they break vessels. At first it seemed to me that Rav Shach by asking on the Rosh was by that trying to bring a proof to the other opinion brought in the Rosh. But then it occurred to me that Rav Shach is suggesting a third opinion. One that is not like the “some say” nor like the Rosh. This opinion of Rav Shach is that one is liable in this case of stone knife or burden or all cases learned from two things that one is liable for all obligations that could be incurred by one or the other or both. that is one is liable in a case of union, not just intersection. And one is liable not just what one would be liable for pit. ---------------------------------------------------- בבא קמא ו' ע''אI would like here to explain a question that רב שך in ניזקי ממון פרק א' הלכה ח' asks on the רא’’ש. This question bothered me for a few weeks until I understood what the point if the question is. The גמרא says a אבנו סכינו או משאו leaves on a roof and they fall in a רוח מצויה is liable because of pit and fire. The רא’’ש brings יש מפרשים that one is only liable for what one would be liable if the damage was something that would be liable if caused by both אש and בור, not one or the other. The רא’’ש disagrees and says that the main derivation is from pit. רב שך asks on this from the fact that the אבנו סכינו או משאו are liable because if they break vessels. At first it seemed to me that רב שך by asking on the רא’’ש was by that trying to bring a proof to the יש מפרשים brought in the רא’’ש. But then it occurred to me that רב שך is suggesting a third opinion. One that is not like the יש מפרשים nor like the רא’’ש. This opinion of רב שך is that one is liable in this case of אבנו סכינו או משאו or all cases learned from two things that one is liable for all obligations that could be incurred by one or the other or both. That is, one is liable in a case of union, not just intersection. And one is liable not just what one would be liable for בור.

za92 G Minor a midi file za92 G minor nwc file

הרמב"ם כותב בהלכות גירושין פרק בהלכה ה' שאם אחד אמר לשניים, "כתבו גט לאשתי" אינן יכולים לומר לאחרים "כתבו וחתומו". בהלכה ו' כותב אם אמר "אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי", ואמרו לסופר הרי זה גט פסול, ומתישבין בדבר זה מפני שקרוב להיות בטל (דאורייתא). הדין הראשון הוא של ר' יוסי: אי אפשר למסור מילים לשליח. (מילי לא נימסרין לשליח.) אם הוא אומר לשניים לעשות משהו, אין להם סמכות לומר לאחרים לעשות זאת. הדין השני הוא: "אומר, 'אמרו'". כלומר, אם הוא אומר לומר לאחרים לעשות משהו, אין להאחרים סמכות לעשות זאת למרות שהוא אמר לעשות זאת בגלוי. הרמב"ם כאן משנה את לשון המשנה בדף ס''ו מסיבה לא ידועה, אולם כוונתו ברורה. המשנה אומרת "אמרו לשניים לתת גט לאשתי" הם עושים זאת בעצמם. המקרה השני אינו המקרה של שמואל בדף ס''ו ע''ב, אלא קרוב לכך. אמר "כתבו ותתנו גט לאשתי" ואמרו לסופר והוא כתב, והם חתמו. מקרה של שמואל הוא שאי אפשר למסור מילים לשליח, בעוד שהרמב"ם כתב מקרה של "אומר אמרו". נראה שהרמב"ם משווה בין שני חוקים נפרדים. נראה שהוא סבור שהם זהים למרות שבגמרא עצמה הם שונים. אלו מובאים בגמרא כשתי נקודות שבהן שמואל מסכים עם ר' יוסי לגבי נקודה אחת וחולק עם ר' יוסי לגבי השני. כלומר, שמואל מסכים איתו לגבי "מילי לא נמסרין לשליח", אבל הוא חולק עליו לגבי החוק, 'אמר לומר'. במקרה כזה, שמואל סבור שזה תקף. קשה לראות מדוע הרמב"ם משווה ביניהם. אני יכול להזכיר שהרמב"ן בהחלט חולק על הרמב"ם בנושא זה, וקובע שהמקרה של "אמר לומר לסופר לכתוב גט" תקף מבחינת החוקים לגבי שליחים, אך בטל במקרה הספציפי של גט מכיוון שהסופר צריך לשמוע את המילים מהבעל ישירות כדי שהגט יהיה לשמה. אני יכול להזכיר כאן שהספק הזה של הרמב"ם הוא אם החוק הוא כמו שמואל על דפים ס"ו וס"ז או רב אשי בדף ע''ב ע''א. ושמואל מחזיק "אומר אמרו" תקף דאורייתא, בעוד שרב אשי אמר לא

The Rambam writes in Laws of Gitin chapter 2 law 5 if one said to two, “write a get to my wife” they cannot tell others write and sign. In law 6 he writes if he said tell a scribe and he will write a get for my wife and they said to a scribe this get is pasul and one needs thought in this matter because this case is close to being invalid from the law of the Torah. The first law is that of R Jose words cannot be handed to a messenger in so much as to mean that if he tells two to do something they have no authority to tell others to do so. The second law is the law is "he says, 'tell'". That is if he tells to tell others to do something, they have no authority to do some even though he said to do so openly. The Rambam here is changing the language of the Mishna on page 66 for some unknown reason, however his intension is clear. (The Mishna says tell two to give a get to my wife they do so themselves. The second case is not the case of Shmuel on page 66 b but close to it where he said write and give a get to my wife and they told a scribe and he wrote and they signed.) The case of Shmuel is words cannot e handed to a messenger while the Rambam wrote a case of he said to say. The Rambam seems to equate the two separate laws. he seems to hold they are the same even though in the Gemara itself they are different. These are brought in the Gemara as being two points in which Shmuel agrees with R Jose about one point and disagrees with R Jose about the other. That is that Shmuel agrees with him about, “Words cannot be handed to a messenger,” but he disagrees with him about the law, ''he said to say”. In that case, Shmuel holds that is valid. It is hard to see why the Rambam seems to equate them. I might mention the Ramban definitely disagrees with the Rambam about this, and holds that the case of he said to tell a scribe to write a get is valid from the standpoint of the laws about messengers, but invalid in the specific case of a get because the scribe needs to hear to words from the husband directly in order for the get to be for her sake. I might mention here that this doubt of the Rambam is about if the law is like Shmuel on pages 66 and 67 or Rav Ashi on page 72. Shmuel holds he said to say is valid from the law of the Torah while R Ashi said it is not.-------------------------------------------------------------------------------The רמב’’ם writes in הלכות גירושין פרק ב' הלכה ה' if one said to two, “write a גט to my wife” they cannot tell others write and sign. In הלכה ו' he writes if he said tell a scribe and he will write a גט for my wife and they said to a scribe this גט is pasul and one needs thought in this matter because this case is close to being invalid דאורייתא. The first law is that of ר’ יוסי words cannot be handed to a messenger in so much as to mean that if he tells two to do something they have no authority to tell others to do so. The second law is the law is "he says, 'tell'". That is if he tells to tell others to do something, they have no authority to do some even though he said to do so openly. The רמב’’ם here is changing the language of the משנה on page 66 for some unknown reason, however his intension is clear. (The משנה says tell two to give a גט to my wife they do so themselves. The second case is not the case of שמואל on דף ס''ו ע''ב but close to it where he said write and give a גט to my wife and they told a scribe and he wrote and they signed.) The case of שמואל is words cannot be handed to a messenger while the רמב’’ם wrote a case of he said to say. The רמב’’ם seems to equate the two separate laws. he seems to hold they are the same even though in the גמרא itself they are different. These are brought in the גמרא as being two points in which שמואל agrees with ר’ יוסי about one point and disagrees with ר’ יוסי about the other. That is that שמואל agrees with him about, “Words cannot be handed to a messenger,” but he disagrees with him about the law, ''he said to say”. In that case, שמואל holds that is valid. It is hard to see why the רמב’’ם seems to equate them. I might mention the רמב''ן definitely disagrees with the רמב’’ם about this, and holds that the case of he said to tell a scribe to write a גט is valid from the standpoint of the laws about messengers שליחות , but invalid in the specific case of a גט because the scribe needs to hear to words from the husband directly in order for the גט to be לשמה. I might mention here that this doubt of the רמב’’ם is about if the law is like שמואל on דפים ס''ו and ס''ז or רב אשי on page ע''ב ע''א. AND שמואל holds "אומר אמרו is valid דאורייתא while אשי said it is not.

דף ס''ו ע''ב בגיטין, המשנה אומרת שאם אדם אומר לשני אנשים לתת גט לאשתו או לשלושה אנשים לכתוב ולתת אותו, אינם יכולים לבקש מאחרים לעשות זאת. עליהם לעשות זאת בעצמם. אבל אם הוא אומר לשלושה לתת גט לאשתו, ר' מאיר אומר שהוא מתכוון להפוך אותם לבית דין, ולכן הם יכולים למנות מישהו אחר לעשות זאת. ר' יוסי אומר שגם במקרה כזה עליהם לעשות זאת בעצמם. אחר כך אמר שמואל שאם אחד אמר לשניים לכתוב ולתת גט, ואמרו לסופר לכתוב אותו, וחתמו עליו, הוא פסול, ואם נישאה בשנית בהנחה שהגט תקף, עליה לעזוב את הבעל השני. עם זאת, זה עדיין דורש לימוד. שואלת הגמרא על זה מדיבור אחר של שמואל שסיבת ר' יוסי היא "מילי לא נמסרין לשליח"מילים אין נמסרים לשליח, וזה הדין. בדף כ''ט יש משנה שאדם שמינה להביא גט וחלה, יכול לתתו לאחר שיעשה כן. שואלת הגמרא, "האם אין זה סותר את המשנה בדף ס"ו שבו אינו יכול לעשות שליח? אביי השיב לשאלתנו: סיבת דף ס"ו ביזיון הבעל. רבא אמר שהטעם לדף ס"ו הוא לא ניתן למסור מילים לשליח. והגמרא מסיק שרב ושמואל חולקים על זה העיקרון. אמר רב מתנה לא כמו גט, ושמואל אמר מתנה כמו גט. בדף כ''ט תוספות שואל למה הגמרא בדף ס''ו לא שואל גם מר' מאיר שגם במקרה של שני אנשים שאם נותנים לאחרים לעשות את הגט, הגט בטל. שמואל אמר בהצהרתו הראשונה שהגט פסול, אך עדיין צריך ללמוד את זה. ההצהרה השנייה של שמואל אומרת שהגט פסול. נקודה. לכן, יש לנו שאלה על ההצהרה הראשונה גם מר' מאיר שאמר שהם חייבים לכתוב את הגט ולא לתת את העבודה לאף אחד אחר, נקודה. התשובה היא שצורך הלימוד עשוי להיות בהתאם לר' מאיר. (אז, אנחנו לא שואלים ממנו על שמואל.) ייתכן שהסיבה לר' מאיר היא ביזיון של הבעל, וזה יהיה גזרה ולכן יהיה בהתאם ספק של לשמואל. אם גישה זו נכונה, הדין יהיה שאם היא תתחתן בשנית היא לא תצטרך לעזוב את בעלה השני מכיוון שהגט היה תקף מדין התורה. אז אפילו בתפיסת העולם של ר' מאיר למרות שהוא מסכים עם תחילת המשנה , הסיבה והתוצאה עשויות להיות שונות (ולכן זה דורש לימוד). כמו כן, שמואל יכול להסכים עם ר' מאיר באופן חלקי לגבי מבוכתו של הבעל, אך לחלוק בקצת ולומר שזה חל רק על החתימה על הגט (לא על כתיבתו), ולכן במקרה של שמואל, הגט יהיה תקף לחלוטין. לכן, שוב יש סיבה לומר שזה דורש לימוד. ---------כעת, בנקודה זו, התוספות לא אומרים לנו מה שמואל חושב על דעתו של ר' מאיר. הוא רק אומר את הסיבה לר' מאיר היא בזיון של הבעל, ושמואל עשוי לחשוב שהקפדה היחידה היא לגבי החתימה על הגט, לא לגבי כתיבתו. עם זאת, אנו נאלצים לומר ששמואל חייב לחשוב שלגבי ר' מאיר, שמואל עצמו יוכל להסכים אתו, אחרת תהיה שאלה מר' מאיר על שמואל, ואנחנו לא רוצים את זה. עם זאת, התוצאה של זה היא שכאשר התוספות אומרים לשמואל שהדאגה היחידה היא לגבי החתימה על הגט, אבל אם שני האנשים אומרים לסופר לכתוב את זה, זה בסדר אפילו לר' מאיר. עם זאת, הבעיה בכך היא שהגמרא בשלב זה אינה מבחינה בין הכתיבה לחתימה על הגט. זה עולה רק בהמשך. לכן, בשלב זה אין זה יכול לספק תשובה מדוע הגמרא לא שואל מר' מאיר על שמואל. יתר על כן, לא ברור לי מה דעתו של שמואל לגבי ר' מאיר. כי בשלב זה שמואל תואם את ר' יוסי, ולכן הספק הבא הוא האם ההקפדה היא לגבי החתימה על הגט בלבד או גם לגבי כתיבת הגט. אבל במבט ראשון זו צריכה להיות שאלה רק לדעתו שהבעיה עם שני אנשים שאומרים למישהו אחר לכתוב את הגט היא רק לגבי בזיון של הבעל וזה יכול להיות לר' מאיר. אבל לשמואל קשה לראות זאת. אם השניים לא יכולים להגיד לאחרים לכתוב את זה, אז זה צריך לחול על הכתיבה והן על החתימה. כדאי להזכיר כאן שר מאיר לא אומר מה הדין עם השניים לא כותבים את הגט, רק חותמים. ולכן יכול להיות שר' מאיר אוחז מילי לא נמסרים לשליח וכל סיבת המשנה היא בזיון הבעל, וטעם של ר מאיר שאם הבעל אומר לשלשה לתת גט היא שהם בית דין, לא שלוחים. או שהוא אוחז בשיטה שמילי נמסרים לשליח אבל הבעיה אם שניים אומרים לאחרים היא בזיון הבעל..התשובה לבעיה זו בתוספות היא שאמנם נכון שהגמרא אינה מבחינה בין כתיבה לחתימה בשלב זה, אך זה רק משום שאנו הולכים לפי ר' יוסי. עבור ר' מאיר, סביר יותר שמדובר בהבחנה, ולכן גם ר' מאיר וגם שמואל עשויים להסכים עם זה, לפחות בטענה שיש ספק בכך. כך שהגמרא לא יכולה לשאול על שמואל מר' מאיר. עבור שניהם, הגט יכול להיות רק פסול או אולי תקף לחלוטין אם העדים רק אמרו לסופר לכתוב אותו, אך הם עצמם חתמו עליו