כתובות תוספות בדף כ' ע''ב מביא את הירושלמי. יוצא מהירושלמי שגם אם העדים על שטר הלוואה לא זוכרים כלום, הם עדיין יכולים להעיד על חתימותיהם וזה כמו האי גאון שהובא בשיטה מקובצת, אבל לא כמו הרמב''ם. אני חושב שהדרך להסביר את ההבדל הזה היא שלדעת רש''י תוספות ורמב''ן שטר בהלוואה יש תוקף מהתורה, וזו לדעתי הסיבה של האי גאון. כיוון שהשטר תקף גם בלי שאף אחד אמר דבר בבית המשפט, אז כדי להוסיף לו תוקף נוסף, די לעדות בעדים על תוקף חתימתם. אולם לדעת הרמב"ם, לשטרי הלוואות אין תוקף מהתורה, אלא חכמים נתנו להן תוקף כדי שלא תיסגר הדלת בפני אנשים שרוצים ללוות כסף. הרשו לי להביא כאן את ירושלמי. המשנה אומרת ר' יהודה הנשיא אמר שכאשר שטר של הלוואה מגיע לבית דין, העדים עליו צריכים להעיד על תוקף חתימתם, וגם להביא מישהו אחר שיעיד על כל חתימה. אבל חכמים אמרו שדי אם כל עד יעיד על תוקף חתימתו. הירושלמי אומר שאם איש אינו זוכר את ההלוואה, אין ויכוח בין ר' יהודה לחכמים. שניהם מסכימים שהעדים מעידים על חתימותיהם ומביאים עדים אחרים לאותה מטרה. אם שני העדים זוכרים את ההלוואה, אין ויכוח. כולם מסכימים שהם מעידים על ההלוואה, וזה מספיק. הוויכוח הוא כאשר הם שכחו את ההלוואה ורק לאחר שהשטר הזכיר להם עליה, הם זוכרים. בעיני ירושלמי השטר יכול להיות תקף גם אם אף אחד לא זוכר את ההלוואה כלל, וזו דעת האי גאון. בעיני הרמב"ם מקרה זה אינו תקף כלל. הוא מתבסס על הגמרא שלנו ועל העובדה שהשטר ממילא פסול מהתורה. הגמרא שלנו מביאה את המשנה ואומרת שרב הונא אמר שצריך לזכור את ההלוואה. ר' יוחנן אמר שאם זוכרים את ההלוואה על ידי כתב האישי שלהם, זה מספיק. הרמב"ם פסק את הדין כמו ר' יוחנן והגמרא שלנו